"קיד A ": רעש ערוך בקפידה

האלבום החדש של רדיוהד חלש משני קודמיו, אך הוא עדיין אירוע הפופ של השנה

בעוד חברת התקליטים "וורנר מיוזיק" הקציבו מיליון דולר לתקציב הפרסום של "מיוזיק", אלבומה החדש של מדונה, "רדיוהד" בחרו בדרך הפוכה והחליטו לקחת על עצמם את תפקיד לוחמי הגרילה היוצאים למלחמה בתחלואי הקפיטליזם, המתנהלת בשדה הקרב הדמיוני שהם מנהלים מול תעשיית המוסיקה. הם לא משחררים סינגלים מאלבומם החדש, "Kid A", לא כותבים יותר מלודיות קסומות, כיערו את עצמם בצורה מעוררת השתאות בצילומים לראיון שהעניקו למגזין ה "Q" הבריטי, ויצרו את האלבום הכי פחות קומוניקטיבי שלהם עד היום.

 

רובוט פאראנואידי

 

הקריירה שלהם התחילה ב–93' ברגל צולעת אבל היום הם נחשבים בעיני רבים ללהקת הרוק הטובה בעולם. ב-97' הם שחררו את האלבום "או.קיי קומפיוטר", שתיעד, טוב יותר מכל יצירה אחרת של סוף שנות ה-90, את הריקנות התרבותית המאפיינת את תקופת ההתבגרות בעידן ההי-טק. בעולמנו הגדול והקומפקטי, טוען תום יורק בשיריו הלקוחים ממיטב המסורת ה"פינק פלוידית", אתה רובוט פאראנואידי, בר מזל שלא התנגש בתאונה, נולד מחדש כשאתה נוהג במכונית גרמנית חדשה, ומגיע לאושר האולטימטיבי כשאין לך שום ציפיות. "רדיוהד" עטפו את החזון האפלולי והציני שלהם במוזיקה מלטפת ובועטת כאחד, ומיצו עד תום את התחום הרחב שבין עדינות לברוטליות בקטעים מוזיקליים מקפיאי דם ובדימויים ליריים שכאילו נלקחו מהחזיונות של דנטה ב"פורגטוור" שב"קומדיה האלוהית".

 

כיצד ממשיכים?

 

השאלה הקשה שעמדה בפני תום יורק וחבריו היא כיצד ממשיכים הלאה? מה אתה עוד יכול ליצור אחרי שכתבת את יצירת המופת שלך? הבימאי האיטלקי פרדריקו פליני עסק בדילמה הזו לפני 40 שנה אחרי שיצר את ה"דולצ'ה ויטה" המופלא, ובסופו של הדבר הגיע אל הרעיון של "שמונה וחצי" – סרט פסיכואנליטי העוסק בעולמו של במאי הסובל מיובש יצירתי. "רדיוהד" לא יכלו להשתמש בפסיכואנליטיקה כי מוסיקת פופ, יומרנית ככל שתהיה, אינה מסוגלת להגיע לתהומות כל כך רציניים. היא יכולה לתעד זעם ודיכאון ולבנות עולם אלטרנטיבי דמיוני המומחש בריקוד, בריחה, פורקן, ביקורת, ופינטוז על עולם אוטופי, אבל גם ברבדים הכי דכאוניים שלה, היא תמיד נתפסת כמשחק, בדיחה טובה, חוכמה מטופשת של פופ–ארט ראוי לשמו, דאדאיזם עדכני המשתמש בכלים אלקטרוניים כדי לנגח את האתיקה הפוריטנית, השמרנות הצבועה וחוסר משמעות הקיומית של חיי היומיום בשלהי המאה העשרים.

 

האפקט של אפקס טווין

 

אד אובריין, הגיטריסט הרגיש והחושפני של הלהקה, רצה דווקא לחזור לפורמט הנכון של תקליט גיטרות עם שירים מלודיים, קסומים וקצרים של שלוש דקות, שיתנו מכת נגד לכובד המשקל של "או.קיי קומפיוטר". אולם תום יורק, שתמיד היה האינטלקטואל שבחבורה, קידש את הרומנטיות האמנותית, שאף להסתכן הרבה יותר ולקרוא תגר על האפשרויות האסתטיות שהרוק הציב בשלושת העשורים האחרונים. הוא החליט לשים את הגיטרות והתופים החיים בצד, ולא לכתוב עוד לחנים שירטיטו את ליבותיהם של מיליוני אנשים בעולם כולו. מכיוון ש"רדיוהד" היא דמוקרטיה, או יותר נכון, מתפקדת על פי תקני ה"אומות המאוחדות" - תום יורק לקח על עצמו את תפקיד ארצות הברית, והלהקה החליטה ללכת בדרכו.

יורק טען שההליכה לכיוון האלקטרוני היתה יותר משאיפה אמנותית גרידא, זה היה צורך נפשי. בחג המולד של 98', יורק הרגיש שהוא מאבד את שפיות דעתו המוזיקלית. כתיבת שיריו הפכה מסורבלת יותר, ובכל פעם שכתב שיר, היה עוצר לאחר 16 תיבות לערך, וקורע לגזרים את דף המילים. בטחונו העצמי התערער יותר כשהבחין ש"רדיוהד" אינם חלוצים מוזיקליים כפי שחשבו שהם. הוא החל להיות מושפע מעבודותיהם של אפקס טווין ואוטוצ'ר,יוצרים של מוזיקה אלקטרונית, שאת עבודותיהם הכיר יורק עוד בזמן שהיה סטודנט ב"אקסטרר" בתחילת שנות ה – 90 שם התוודע אל החומרים שיצאו מבית היוצר של "Warp", לייבל הטכנו הבריטי הממוקם בשפילד. לאחר שחזר מסיבוב ההופעות של "או.קיי קומפיוטר", הוא רכש את כל קטלוג החברה . "גמרתי עם מלודיות", אמר יורק למגזין ה "Q", "רציתי רק קצב".

 

ממשיכים היכן ש"סארג'נט פפר" עצר

 

הלהקה האזינה לאוסף התקליטים החדש של יורק ויצאה להקלטות בפריז, קופנהגן וגלוקסטשייר, כשאובריין וגריונווד בקושי נוגעים בגיטרות שלהם. גרינווד התרכז בתזמורים ועיבודי מיתרים שזוכים באלבום החדש של "רדיוהד" להחייאה מחודשת, מאז ניתקעו במוחו הקודח של ג'ורג' מרטין בימים התמימים של "סארג'נט פפר". חובבי מוזיקה אלקטרונית אולי יחשיבו את האלבום כיצירה הכי טובה של "רדיוהד", אך תמליליו של יורק לא הדוקים כבעבר, הלחנים ברובם חלשים משני האלבומים הקודמים, והתוצאה: דיסק מוזר ומגובש אך חסר גיטרות בשרניות וכוח מילולי. אולם גם חובבי רוק ימצאו בו אי אלו יצירות נהדרות. השיר הראשון "Everything in it's right place", שסיים את הופעתם של "רדיוהד" בארץ בתחילת יולי, נפתח עם פסנתר חשמלי מרגש, רווי בסרטי הקלטה המנוגנים לאחור, תוף בס רגיש ויציב ששומר על דפיקות הלב של השיר, ויורק שולט בו בעזרת המשפט: "אתמול התעוררתי כשאני מוצץ לימון", החוזר על עצמו שוב ושוב עד לקתרזיס האוונגדרדי החותם את השיר בעזרת עבודת אורגן יפהפיה. אחד השירים האדירים באלבום הוא "The National Anthem", שמארח חבורה של שמונה נגני כלי נשיפה ג'אזסיטים, המובילים את השיר לאחד מהקטעים המוזיקליים הסוחפים ביותר שנשמעו בשנים האחרונות בהשראתם האלוהית של צ'רלי מינגוס וג'ון קולטריין ענקי הג'אז. "How To Disappear completely" ניחן בתיזמור מרגש המכסה את השירה המנוכרת של תום יורק והופך את השיר לאחד השיאים של התקליט בעיקר כמגיעים לסוף רב העוצמה שלו. "Optimistic", שפתח את הופעותיהם האחרונות של "רדיוהד" בארץ, הוא שיר אופייני להם המורכב מלחן מצויין, שירת פלצט מרגשת בפזמון, וחומת גיטרות דקות המנוגנות על תופים יבשים ודחוסים, שמזכירים משהו מהצליל של פי.ג'יי הארווי בתחילת דרכה. "In Limbo" מאופיין בפירוקי גיטרה מפתיעים שמתובלים בטייפים המנוגנים לאחור, ושאר השירים ניחנים בלחנים בינוניים העטופים במוזיקה מדהימה, שמצליחה להציב את הרף למוסיקת הפופ של המאה ה- 21. האלבום עלול להישמע מפוזר אבל הוא רעש מאורגן היטב הערוך בקפידה, ובושל בכישרון רב בידי ניג'ל גודריץ', טכנאי המיקס הקבוע של הלהקה בשנים האחרונות.

 

האירוע הבולט של השנה

 

מי שיחפש את "רדיוהד" של ההמנונים הגדולים עלול להתאכזב כי אין באלבום "Kid A" אפילו שיר אחד שמתקרב ל"קריפ", "בר מזל", "פאראנויד אנדרויד", "ריאות ברזל", "Fade out" או "Karma Police", אבל החלוציות המוזיקלית, עבודות התזמור של ג'וני גרינווד, והנוכחות הדומיננטית של הדימוי הפוליטי היומיומי כביכול של "פליטי תרבות ההיי-טק", הנאבקים בתאבת הבצע של תעשיית המוסיקה, מציבים את האלבום הזה כאירוע הבולט של השנה בעולם הפופ.