כשהאוכל מביט בך

רוב מסעדות הדגים דומות זו לזו. הן לא שוכנות על שפת הים והדגים המוגשים בהן גדלים בבריכות. אריאנה מלמד ביקרה בשתים מהן, 'סי בס' ו 'ים-בה' וניסתה למצוא את ההבדלים. המסקנות לפניכם

 

 

סי בס, יהודה הלוי 11, תל אביב, טל' 5100635-03. פתוח כל יום מ - 12:00 עד 24:00

ים-בה, בן יהודה 145 (פינת ארלוזרוב) תל אביב, טל' 5240134-03. פתוח כל יום מ - 12:00 עד 24:00

 

כל אחד וניחוחות עוגיית המדלן שלו: אני יכולה לעבור ליד בית חרושת לשוקולד, לשאוף עמוק את הריח המשכר, לחשוב שהוא באמת משכר ולא להיזכר בכלום, חוץ מאשר בעוגיית המדלן של פרוסט, ובאכזבה העמוקה שהיא עוררה בי במפגש הראשון אתה בפאריז, אחרי שקראתי את 'בעקבות הזמן האבוד' ולפני שהבנתי שטעם המילים וטעם החיים זה לא אותו דבר. אבל אם תעמידו אותי ליד שובל של ריח ים, דק ורחוק ומעובד ככל שיהיה, מיד צף אבא שלי ועולה ממצולת המחשבה, ויחד אתו זיכרונות של תענוגות פשוטים מאוד מימים רחוקים, וגם טעמה המתוק של נחמה מאוחרת.

הנחמה הגיעה אחרי שסיפרתי לו, בדמעות, על היום היחיד בחיי שבו הייתי דייגת. זה קרה בקיבוץ לח ומהביל בעמק הירדן, באוגוסט 1972, בערך בחמש בבוקר. היינו אחד עשר אשדודים שהתנדבו לעבוד בקיץ ההוא, במקום לבלות את כל החופש הגדול בישיבה על הברזלים במרכז המסחרי, כנהוג. הפרענו את שלוותם של כמה טבלנים מצויצים ואגמיות, ועטויים סרבלי גומי נכנסנו לתוך הבריכה, כדי לשלות ממנה קרפיונים ולהפריד בינם לבין השפמנונים, שהם טעימים אבל לא כשרים, ולפיכך הדריכו אותנו להתייחס אליהם כאל אויבי האנושות.

הסרבלים התחילו בערדליים ונגמרו בכתפיות, והם היו חסיני מים, אבל לא עמידים בפני נפילות. כשעזרו לי לקום, פרפרו כמה קרפיונים קטנים בתוך סבך השיער שלי וחזרו למים, ואני מאוד מקווה שהם שכחו את האירוע לפניי. אני התאמצתי שלא לבכות והמשכתי לדשדש בערדליים רטובים כל אותו יום, ולמחרת ביקשתי וגם קיבלתי העברה לחלקת המלונים.

כשחזרתי הביתה, אחרי חודש, סיפרתי לאבא שלי. רק בפניו יכולתי להתוודות גם על הבושה. ורק הוא ידע מה לעשות כדי למחות אותה: קצת אחרי שגמרתי לבכות שוב, הוא נעלם לשעה וחזר מחויך וצופן סוד, הסתגר במטבח ושב ממנו עם מגש ענקי של פרוסות קרפיון מטוגנות ומשכשכות ברוטב המסורתי של עדת שפך הדנובה, ואמר, בעברית שאני מתגעגעת אליה עד מאוד :" זה תאכלי, ככה לא יבוא לך את הטראומה לכל החיים". כך שדי בניחוח ים, או בריכת דגים, ואם אין - אז שובל הזיכרונות שעולה מפתחה של מסעדת דגים לא יומרנית, ומיד אני מתחילה לחייך.

בשנים האחרונות פותחים בתל אביב עוד ועוד סיבות לחייך, לפחות ברמה העקרונית. נכון שרוב מסעדות הדגים לא שוכנות על שפת הים כי אם לפתחי אגזוזים רעשניים ברחובות הומים, ורוב הדגים לא מגיעים מן הים אלא מבריכות, והמסעדות דומות זו לזו באורח מדאיג, עד לוואזה עם הגלדיולות הלבנות. את הגלדיולת פגשתי ב 'ים-בה', יומיים אחרי כן ב 'סי בס', בניסיון למצוא את ההבדלים.

כיוון שהאל הטוב לא חנן את מי הים שלנו בשפע דגה, דיונונים וחסילונים, אנחנו נאלצים להתנחם בלוח השחור ירוק (גם ב'ים-בה', גם ב'סי בס'), שעליו רשום מה יש וכמה זה עולה. זה כולל סלטים, לחם ותוספות. כך גם ב'שצ'ופק', 'ברבוניה', 'בר-ים', 'דג-סטאר', 'כוכב-ים', 'פורל', 'יאמי יאמי', ,'סי פוד מרקט' ובעוד רבות וטובות פחות. הנוסחה לפעולתן התקינה: מינימום של התערבות יצירתית במנות הדגים ופירות הים, מקסימום צבעוניות של ירק, ומחיר אחיד למנות הדגל - רצועות קלמרי ושרימפס מטוגנות בשמן עמוק, 75 שקל. אפילו קילוף השרימפס אחיד. ברוב המסעדות הללו תמצאו שהשאירו להם את הזנבנב האדמדם, אם תרצו לאכול בידיים. ואם כן, בסוף הארוחה תקבלו את המפיות הלחות המעצבנות האלה, עם הריח התוקפני עד מבחיל המיתמר מעל לשולחן ברגע שקורעים את העטיפה. 'ים-בה' ו'סי בס' אפוא, על פי הסדר הכרונולוגי של הטעימה, קווים לדמותן:

1. מפלס הנעימות: 'ים-בה' שוכנת על חורבותיה של 'קפה נורדאו'. אם אתם יכולים לשבת בחוץ ולהתענג על שירת האוטובוסים וזמרת הצופרים, מגיע לכם צל"ש. ישבנו בפנים. האוטובוסים החרישו את דיסק הלהיטים של 'אבבא'. עד שהגיעו הירקות הצבעוניים, שרתי אתם את 'מאמא מיה, היר איי קאם אגיין", אבל גם זיופים קולניים לא יועילו. 'סי בס' יושבת במקום די תמוה, ברחוב יהודה הלוי, מה שמבטיח רעש בצהרים וחרישיות נעימה בערביים, לצלילי לאונרד כהן. ולגלדיולות לבנות, כבר אמרנו.

2. הכתובת על הלוח: 'סי בס' מגלה רבגוניות יתרה. יש בה מנות דגים מ- 59 שקל ומעלה, אבל גם ג'מבו שרימפס ומנות עתירות יצירתיות ב- 99 שקלים, ואפילו פלטות פירות ים ב- 149 שקלים. המנה היקרה ביותר ב'ים-בה' תעלה לכם 75 שקלים, והפלא ופלא - שם, בדיוק כמו ב'סי בס', תקחו במחיר הזה מנת קלמרי או שרימפס מטוגנים או מנה מעורבת או שרימפס "ברוטב שהשף ממליץ".

3. הירקות הצבעוניים: הם פיהקו מרוב עייפות. ב'ים-בה' כמו ב'סי בס', פלחי כרובית מעולפים, סלט חצילים דלוח, סלסה מדוכדכת של עגבניות, קישואים שעונו עד שיצאה נשמתם, טחינה מימית. אבל היו גם הבדלים והפתעות. ראש שום אפוי בצלחת ב'ים בה', וחומוס משובח עד פליאה ב'סי בס'. סלט ירוק רענן ופריך בשני המקרים.

4. האובססיה, של השף: ב'ים בה' - שמיר. עשב התיבול החביב על הוויקינגים לדורותיהם הופיע בכל קומבינציה אפשרית. ב'סי בס' מאמינים בזכותה של עירית קצוצה לקשט כל צלחת.

5. הסיבה שלשמה התכנסנו: 1 דניס בגריל, 1 שרימפס וקלמרי מעורב מטוגן, 1 שרימפס ברוטב המומלץ. הדניס של 'סי בס' הגיע בלווית רוטב לימונית - למון גראס - שתלטן ומריר. ביקשנו וקיבלנו את הדג שוב, בצלחת נטולת רוטב. לבד מפסי הצריבה על בשרו, שהיו ב'סי בס' ונעדרו ב'ים-בה', לא נרשמו הבדלים. בשתי המסעדות המנה המטוגנת היתה ממש מצוינת ומתברר שזה לא פשוט, מפני שדומות לה כבר החזרנו בחודשים האחרונים בכמה מסעדות, ובאחרות סתם לעסנו גומי בשקט. ב'סי בס', לא תתפלאו, זרו צרור עירית מעל לשרימפס שהומלצו. מי שפוחד מערפדים חייב לחבב שום טרי בכמויות מסחריות, וכיוון שאני עונה על שני התנאים המוקדמים הללו, לא התלוננתי, אפילו שמחתי. ב'ים בה' הופיעה מנה נעימה מאוד, שעוד נחזור אליה, של שרימפס ברוטב שמנת ושמיר. ההבדלים במחירים : 69 שקל לדניס של 'ים בה', 79 ב'סי בס'.

6. פרפראות ורפרפות: שירות חייכני ועינייני, רשימת יינות שאפשר לוותר עליהם, יחס אוהד למעשנים ו"אולי תרצו קינוח" נרשמו בשני המוסדות. וב'ים בה', הפתעה של ממש במסע המתמשך לגילוי קינוח השוקולד הכי טעים בעיר: עוגת שוקולד חמה, שלא קוראים לה סופלה. ובצדק, אבל בתוכה מבעבעת ימה קטנה וניחוחית כמו הצומת ההיא בואכה רמת גן, כשעוד ייצרו בה שוקולד פרה. על המוס קפוצ'ינו של 'סי בס' אפשר לוותר: זה לא היה קפוא, כלומר פרפה ולא מוס, וזה היה אנמי. 18 שקלים בשני המקרים.

7. סיכומים ומסקנות: אני לא פרנואידית, אבל אחרי 'סי בס' התגנב ללבי חשש מוצדק למדיי - ולו בגלל הגלדיולות - ששתיהן בעצם שיכות לאותה קבוצת בעלים. אז לא. וחוץ מזה, ב'סי בס' שוכן אקווריום על הכותל המערבי של המוסד, ובו דגים שיכולים להתבונן בכם כשאתם מבתרים את כל קרוביהם וידידיהם. מי ששונא שהאוכל שלו מסתכל עליו, שיתנחם בזה שהאוכל שותק וממשיך לשחות.

 

ועוד משהו - התנצלות קטנה, וגם רוטב הדגים המצוין של אבא

 

1. אבלה וחפויית ראש אני מבקשת בזה את סליחתם של כל הנמרים השועטים במרחבי אפריקה, וגם של האחרונים בנקיקי המדבריות הקטנים שלנו. יש נמרים באפריקה, כמו נציגים אחרים של משפחת Felis Pardus. בניגוד גמור למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. מה אין באפריקה? טיגריסים. ומי אחראי לטעות? תשעה קבין אשמה הם שלי, וקב אחד - של המילון העברי המרוכז של אבן שושן.

שם, בערך 'נמר', תמצאו תמונה של טיגריס, ובערך 'פנתר' - "סוג של נמרים הנפוצים באסיה הדרומית", וגם:" שם הסוג כולל את הטורפים הגדולים ממשפחת החתולים". ומהו ברדלס? גם "שם כללי למיני חיות טורפות מסוג החתול, שפרוותן מנומרת. הברדלס הידוע ביותר הוא הנמר". ואיך קוראים לטיגריס בלטינית? panthera tigris. התמונה שליד הערך הערך 'נמר' היא של טיגריס מסוג panthera, שהוא בעצם נמר, אבל ברדלס. מבולבלים? בגן החיות של הספארי ברמת גן שוכנים כמה טיגריסים בנגליים מרהיבים. אנא, מסרו להם שלומות.

2. "סרמורה" אינה טיגריס, וזה בטוח. זה רוטב הדגים של אבא שלי. רצוי להכין אותו לפני שמשליכים את הדגים החביבים עליכם לשמן עמוק. לקילו של דגים מפולטים או פרוסים צריך בערך חצי כוס חומץ הדרים, מיץ מלימון אחד, כוס וחצי מים, מלח וסוכר לפי הטעם, 5 שיני שום כתושות למתחילים, והרבה יותר מזה לבני עדתי יוצאי רומניה, צרור פטרוזיליה קצוצה (רק העלים), צרור שמיר קצוץ, גם הוא בלי הגבעולים, פלפל שחור גרוס טרי - ותבנית פיירקס גדולה, מלבנית ושטוחה למדיי.

מערבבים את כל החומרים ומאפשרים להם להשתכשך ביחד בערך 10 דקות לפני שניגשים למלאכת הטיגון. לנערות שבחבורה מומלץ לחבוש כיסוי ראש מן הזן שמחלקים בבתי מלון כדי שהפריזורה לא תיחרב בעת המקלחת. שביס הנילון החד פעמי יצחיק את כל בני הבית, אבל ימנע ממך להסתובב משך שעות רבות בתחושה שאת בעצם סירונית, לפחות על פי ניחוח שערך. את הדגים המטוגנים משליכים לרוטב ומגישים בטמפרטורת החדר, אבל זה טעים גם אחרי יום במקרר, אם במקרה נשאר משהו.

 

הכתבה פורסמה במוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות.