רון ארד איננו

בחזיון תעתועים שנמשך 15 שנה תובעים כולם - ממשלה, קהילת הביטחון, תקשורת והציבור כולו - "להחזיר את רון ארד", כאשר למעשה מדובר בחלל צה"ל

15 שנה מאז נטש רון ארד את מטוס הפנטום שלו, והתביעה לשחרורו ו/או חילוצו ונמשכת כאילו כל המעורבים בעניין אינם יודעים שרון ארד איננו.

מדובר בחזיון תעתועים: ממשלת ישראל, קהילת הביטחון, התקשורת, הציבור כולו שותף לתביעה הזו, כשלמעשה מדובר בחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע - ויש עשרות כמוהו. השאלה מדוע רון ארד הפך לסמל ולמושא פולחן היא עניין לספר (יש כזה), שיתאר את הסחרור המרתק שחברו בו אינטרסים לאומיים, חולשה של הנהגה, מחדל מודיעיני וקבוצת אנשים שאיכפת להם. הקבוצה הזאת יצרה גל הזדהות המוני, שסחף אחריו אלפים ובעצם קבר תחתיו את משפחת ארד.

ראשית, העובדות. על-פי כל קריטריון של טיפול ממסדי בנושאי שבויים ונעדרים, רון ארד איננו, נקודה. העובדה שהוא לכאורה עדיין עמנו נובעת מכך, שהמגע עימו נותק בעודו בחיים, והממסד הרבני מסרב להכיר בו כחלל עד שלא תובא בפניו הוכחה.

מעבר לבעייתיות הדתית והטכנית, עשו כל הממשלות שימוש פוליטי ודיפלומטי ממושך במקרה רון ארד, כחלק מהקרב הגדול עם אירן והחיזבאללה. בשנות ה-80 וה-90, בכל מקום בעולם שבו דרכה כף רגלו של נציג אירני כלשהו, מריו-דה-ז'נירו עד טוקיו, קידמו אותו שאלות שנוגעות לגורל רון ארד. ממשלת ישראל החליטה שאירן אחראית או מחזיקה בו, ומדינה שנוהגת באכזריות כזו בשבויי מלחמה אין לה מקום במשפחת העמים. זה, אגב, שירת גם את האינטרס האמריקני, שהתנגד (בצדק) למשטר האייתוללות.

הבעיה היא, שלממשלת ישראל לא היה אפילו רסיס מידע באשר למקום הימצאו של רון ארד. דבר זה לא צריך להפחית את המאמצים לחילוצו, אבל נורה אדומה צריכה להידלק בכל בית בישראל בנוגע ליכולתו של המודיעין הישראלי. מדובר בתופעה מדהימה ובמחדל מודיעיני קולוסאלי. מעולם לא הושקעו במדינת ישראל כמות כזו של משאבים ואמצעים על ציר זמן ארוך כל כך לטובת איתור אדם אחד. בעצם, להוציא את המאמץ שנעשה כיום לאתר את בין-לאדן, אין תקדים להשקעה כזאת.

מעבר לכישלון הנקודתי, מדובר בשאלה שכל אחד ראוי שישאל את עצמו: האם זהו המערך המודיעיני שאמור לתת לתושבי ישראל ביטחון? 15 שנים של עבודה מודיעינית ואף לא פירור מידע?

ויש גם את משפחה. האשה, הבת, האם והאחים גויסו למטרות הלאומיות (המטרות, אגב, יכולות להיות לגיטימיות לחלוטין). במשך שנים הם מאמינים שרק הרצון לראות את יקירם שוב מדריך את כל הסובבים אותם, אבל מה שקורה הוא שבכל שנה מגיעים קצינים ופקידים חדשים ונלהבים לעזור, מעודדים אותם במאבקם ומסתלקים לתפקידים אחרים. משפחת ארד נשארת עם תקוות-שווא שאין לה שום ביסוס.

הדרך היחידה להפסיק את חזיון התעתועים השנתי הזה היא הודעה חד-משמעית של ממשלת ישראל, כי רון ארד זכרו לברכה הוא חלל ישראל שמקום קבורתו לא נודע, וכי ממשלת ישראל תעשה הכל כדי לאתר כל פיסת מידע אודותיו.