מגדלי עזריאלי: נוסטלגיה במעלית

את השם הצמיד לה סוקולוב כתרגום ל'אלטנוילנד' - ארץ ישנה חדשה - למרות שתל-אביב נמצאה כבר על נהר בבל שבעיראק. משמעות השם הוא תל חרבות

כשחברי הכת הגרמנית אגודת שומרי ההיכל בארץ הקודש, המוכרים בשמם המקוצר הטמפלרים, הקימו בשנת 1871 את מושבתם שרונה על גבעת כורכר בין חולות הים לבצות ואדי מוסררה, בוודאי לא העלו על דעתם שימותו כמעט כולם במלריה. כשהבינו, אחרי שנים אחדות, שזה אכן מה שמתרחש והם הולכים וכלים מן העולם בשל אותה מחלה, בוודאי לא חזו שיבוא יום ובכפרם המובס והמבודד ישכון המטה הכללי של צבא העם היהודי ותחנת השידור המרכזית של הרדיו הישראלי.

בוודאי עוד פחות מכך, היו יכולים לשער שבדרך העגלות שהתפתלה למרגלות גבעת הכפר, יצמח לימים צומת מפלצתי, שרעם הגלגלים העוברים בו מדי שעה היה מסוגל להניס על נפשם את כל החקלאים הגרמנים האומללים שנסו בין כה וכה מאימת הקדחת, וששם הנחל המארר בביצותיו יהפוך להיות נחל איילון, ומנחל יהפוך גם לכביש מהיר. ללא ספק, אם מונומנט כפול מגדלים כמו מרכז עזריאלי היה מוצג בפני אותם שבנו את שרונה, היו נגרמים להם חולשת הדעת ופיק ברכיים קשה.

מפלץ הבטון והזכוכית הכעור סיפק, מיום שנפתח, תעסוקה בלתי פוסקת למבלים ולקונים, לבטלנים ולכאלה שעיתותיהם בידם. ומה אין בבסיסו של אותו מבנה: בתי אכילה וסביאה, וחנויות לבגדים ולמנעלים, קובות מוארות למחצה שבחלונות שלהן מוצגים עדיים ומורי שעות מזהב שחוט ומרגליות משובצות בהם, ובתי עינוגים ושעשועים כקולנועים, ומקומות לעסות את הגוף ולהוציא מרץ וזיעה הרבה, ומעליות רצות בו למעלה ולמטה, ואפילו תחנת רכבת יש בו. אם נכנסים בשעריו, אין חשים עוד בתהפוכות האוויר שמחוץ לו, שקור שבחוץ הופך לחמימות נעימה בחללו, וחום ולחות נוראיים של תל-אביב מיתרגמים מיד, דרך מכונות איוורור מיוחדות, לצינה סתווית מבורכת, וגם אור שמש מסמא מתעמעם בו לאור המוני נורות והן גם מאירות את החושך לעשותו יום.

דבר אחד, שהוא ממש טוב ואינו דומה לכל מה שסיפרנו כאן, יש במרכז עזריאלי, והוא מקום שאפשר לעמוד בו על קודקודו של אחד משני המגדלים, לצפות לכל עבר אל היער ההולך ומתעבה של גורדי שחקים, לראות את תנועתן של המכוניות למטה, בעורק ההולך ונסתם בלב תל-אביב. לראות וכמעט לא להבין, שהנהמה היציבה והבלתי משתנה היא לא יבבה של חיה ענקית ופצועה, אלא של עשרות אלפי המכוניות הרוחשות עמוק עמוק למטה.

הקודקוד הזה הוא גם אחד המקומות הבודדים בתל-אביב שאווירו אינו נורא ואינו מדיף את הכובד החמצמץ שמאפיין את ריח העיר הזו. בשל חוקי פיזיקה פשוטים, שגם אווירה הרע של תל-אביב נכנע לתכתיבם, האוויר בפסגות המגדלים שונה מאשר בתחתיתם, ולא כל אדי הדלק הנשרפים והפיח מוצאים את דרכם אל הריאות דרך הנחיריים. וכך, אפשר להתפנות מן המרומים למבט איטי על הענק העירוני הרוטט, שגופו האפרפר מנומר ומטולא, מצולק וחרוש.

כך נפנים גם לחשוב על המקור המוזר של השם תל-אביב, כאילו עונת השנה השנויה במחלוקת - היש לנו אם אין - עשויה להתערם ולהתגבב לתל.

ומה ראה בקיץ 1909 מנחם שינקין, אותו עסקן ציוני שעל שמו נקרא רחוב המבלים, לקרוא לעיר החדשה שאך קמה בשם תל-אביב, כי בשם זה הביע הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. שינקין לא דיבר אמת.

הרצל לא ידע כלל עברית, ואת השם תל-אביב הצמיד נחום סוקולוב - רחוב נוסף - כתרגום לשמה של היצירה האוטופית של הרצל, אלטנוילנד, כלומר ארץ ישנה חדשה.

עוד פחות ברור מה עבר על סוקולוב באותו שבוע, שהרי כהיסטוריון וכגיאוגרף חובב, וכבקיא גדול בענייני העם היהודי, ידע היטב שתל-אביב נמצאה על נהר כבר בבבל שבעיראק, ומשמעות השם תל-אביב, כפי שעולה מכתב חמורבי, היא תל חרבות.

כמה עשרות שנים לפני סוקולוב ותרגומו הקלוקל, הופיע כבר השם תל-אביב ככותרת לשיר של יל"ג, ושוב, לא במשמעות מקום אלא ככינוי לדעיכה, נבילה ומוות.

ומה נותר אם כן? כלום בעצם, רק לרדת במעלית ולמלמל חרישית - מה מוזרות דרכי השם.

 

איך מגיעים

 

מעל כביש איילון, במחלף השלום. ולמי שבאמת לא יודע היכן מתנשאים מגדלי עזריאלי, גם ההסבר פה לא יועיל. עוד בסביבה: שדרות רוטשילד - בתי קפה, בתים ישנים וזכרונות היסטוריים הולכים ומצטברים; התחנה המרכזית הישנה - מופע ארכיטקטוני כעור על סף חיסולו ומרכז רובע הזרים, שהם אירוע אנתרופולוגי וסוציולוגי מסעיר.

 

טריוויה

 

המקור הראשון בתולדות השפה העברית המתחדשת לשם תל-אביב, מחוץ לאיומיו של חמורבי מבבל כלפי שליט מסוים, שיהפוך את ארצו לגל הריסות (תל-א-בי-בי) הוא בשנת 1865, בדרמה הלירית אלישע בן אבויה, שכתב המשורר וחוקר המקרא מאיר הלוי לטריס.

הנ"ל, בעקבות פאוסט של גתה, העביר את העלילה הגרמנית אל נופי הארץ, ואת עיקרי תהפוכות גורלו ונפשו של פאוסט התאים לאלישע בן אבויה, שכידוע לנו היה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס (תורת המיסטיקה היהודית שראשי התיבות שלה: פשט, רז, דרש, סוד) ונפגע עד כדי כך שיצא לשמד ונקרא אחר.

ביצירה זו מוזכרת תל-אביב - "למה תל אביב ללכת נשמאילה" - כמקום בארץ שיש בו דרך ומיכל מים, כאילו ראה לנגד עיניו את מיכל המים הבודד והבולט של אחוזת בית.