יותר מהר, יותר גדול, יותר… וירטואלי?

האם יש צורך בהארד דיסקים בני ה-80 ג'יגה בייט, כשהכיוון הוא עבודה מבוססת רשת?

לא רק בסידני נשברים שיאים. בחודשיים האחרונים נשברו שני שיאים גם בדיסקים קשיחים. מדליית הזהב על דיסק ה- EIDE המהיר ביותר שייכת ל-IBM, עם סדרת הדסק-סטאר, שמגיעה למהירויות העברת מידע של 37 מגה-בייט/שניה. הדסק-סטאר, על נפח ה- 75 ג'יגה-בייט שלו, הוא גם כמעט שיאן הגודל, אבל עוקף אותו בסיבוב האלוף, הדיאמונד-מקס של מקסטור, שנפחו מגיע ל- 80 ג'יגה-בייטים.

השאלה הקלאסית היא: מי צריך כל-כך הרבה מקום? התשובה הקלאסית היא: גם ביל גייטס חשב ש- 640 קילו-בייט זכרון פנימי הם מעל ומעבר לכל מה שמחשב ביתי יצטרך אי פעם. הרי כל גודל חדש שמוצג מעורר קריאות התפעלות, נדחס בקבצים עד אפס מקום, ובמבט לאחור, נראה גמדי. נפח הדיסקים הקשיחים הראשונים היה בסביבות 5 מגה-בייט, ואפשר היה לשמור בהם הרבה בזמן ההוא, שבו לעיתים נדירות תוכניות שקלו יותר מדיסקט אחד של 360 קילו-בייט. נעבור 15 שנה קדימה, והיום, רק התקנה של חלונות, אופיס ומשחק ממוצע או שניים, תופסת כג'יגה-בייט, והייתה דורשת 2000 דיסקים כאלה.

האבל האם התשובה הקלאסית לא התיישנה? מקסטור, בהודעה לתקשורת על הוצאת הדיסק החדש, מביעים בטחון ש-"עם הפופולריות הגוברת של האינטרנט…, צרכנים ירגישו תוך זמן קצר את הצורך בדיסקים שבטווח 40 עד 80 ג'יגה-בייט". קל לראות את הנקודה שלהם – עם תפוצת האינטרנט, כולנו נהפכו לאספני MP3, דמואים, וידאו ומה לא, קבצים זוללי נפח בסיטונות. אבל מגמה שהתחזקה בשנה האחרונה ברשת, מעלה את השאלה: האם התפתחות הרשת תוביל להאצה, או לפחות לשמירת קצב הגדילה של דיסקים קשיחים אישיים, או שלהפך – דווקא תאט את המירוץ אחרי נפחים יותר ויותר גדולים?

 

דיסק מקוון: קשיח עם כבל ארוך במיוחד

 

המגמה שאני מדבר עליה היא דיסקים וירטואלים, או דיסקים מקוונים. שירות דיסק וירטואלי מאפשר לכל משתמש לקבל נפח אכסון על דיסק מרוחק דרך חיבור הרשת שלו. רוב החברות המספקות שירותי דיסק וירטואלי מקציבות למשתמשים נפח של 25 עד 100 מגה-בייט בחינם, חוץ מ- MySpace (לשעבר FreeDiskSpace), שאפשר להגיע אצלם ל- 300 מגה-בייט ללא תשלום.

בתחילת 1999 כמעט ולא היו חברות שהפעילו שירות דיסק וירטואלי, אבל הרעיון קיבל תנופה, בעיקר במשך השנה הנוכחית, וכרגע פועלות בתחום כחמש חברות גדולות, ולפחות עוד חמש קטנות יותר, עם סה"כ של עשרות מיליוני משתמשים. לדוגמה, Xdrive, אחד מהשירותים הגדולים, שהסתפק ב- 100,00 מנויים בסוף 99, צמח במהלך השנה והגיע ליותר מ- 4 מיליון משתמשים כיום.

 

עתיד טוב יותר?

 

אז איך מאיימים הדיסקים המקוונים על הזדקקותנו הנואשת לעוד מגה-בייטים מקומיים? לפניכם מספר נקודות:

ראשית, הם זולים יותר. למעשה, הם בחינם. אז נכון, המקסימום 300 מגה-בייט שאפשר לקבל היום הוא בדיחה בהשוואה לדיסק הממוצע של ה- 15-25 ג'יגה. אבל צריך לזכור מספר דברים: (א) החברות שמפעילות דיסקים מקוונים מתכוונות בקרוב לאפשר למשתמשים לקבל תוספת נפח בעבור תשלום. לא ידוע מה יהיה מחיר מגה-בייט, ולכן קשה להעריך מה תהיה עלות שכירת דיסק מקוון בגודל מכובד יותר. ברור, אבל, שאי-אפשר יהיה בזמן הקרוב לקנות דיסק מקוון ביחס נפחעלות שיתחרה בדיסקים מקומיים. אבל (ב) סוג השירות הוא רק בתחילת דרכו. רווחי החברות שמספקות דיסקים מקוונים, ברגע שיהיו כאלה, יאפשרו הצעת נפחים גדולים יותר במחירים נמוכים יותר. ו- (ג) דיסק חדש, שאנחנו מחליפים כל שנתיים-שלוש, עולה בסביבות אלף ש"ח. מיליוני מנויים שיירשמו בחצי או בשליש מהמחיר הזה, יאפשרו לדיסקים מקוונים להגדיל את הנפח שעומד לרשותם באופן מאוד משמעותי.

יתרון שני הוא נגישות ושיתופיות. הדיסק הפיזי שלי נגיש רק לי, ורק כשאני ליד המחשב שלי. הדיסק המקוון לעומת זאת, מאפשר לי למשוך ממנו ולהעלות אליו קבצים מכל מחשב עם חיבור לרשת. הדיסקים המקוונים גם מאפשרים לי לתת הרשאות גישה, ברמות שונות שאני מחליט עליהן, לתוכן הדיסק, כך שאנשים אחרים יכולים להשתמש בדיסק שלי, ואני בדיסקים שלהם.

יתרון שלישי: בטיחות המידע. לכמה מאתנו יש את הכסף והזמן לבצע גיבויים סדירים לחלקים מתוכן הדיסק המקומי שלנו, שלא לדבר על כולו? אם הדיסק נפגע, אפשרות לא נדירה, איבדנו את המידע שצברנו במשך חודשים ושנים, חוסר מזל שהשלכותיו הרגשיות יכולות לנוע מעצבנות ועד יאוש מוחלט. חברות הדיסקים המקוונים משתמשות באמצעי הגנה וגיבוי שעולים מיליונים, אמצעים פיזיים ואלקטרוניים, על מנת להבטיח את שלמות המידע שלנו. ברגע שיהיו סטטיסטיקות שישוו בטיחות מידע בדיסק מקומי מול בטיחות מידע בדיסק מקוון, אני מהמר שהאחרון ינצח ביתרון גדול.

נקודה רביעית: יישומים מבוססי רשת (Web-Based Applications) (גם בישראל - נטוויז'ן ומיקרוסופט חונכות השבוע שירות דומה). ככל שמהירות הרשת תעלה, יהגרו יותר ויותר תוכנות לרשת. במקום שנוריד אותם לדיסק המקומי, נתקין אותם ונפעיל אותם משם, התוכנות יפעלו מהשרת בו הן נמצאות, כשהן מחליפות מידע עם המעבד של המחשב שלנו דרך החיבור לאינטרנט. הקונספט הזה משתלב היטב עם רעיון הדיסק המקוון, בגלל שאת המקום לתוכנות מבוססות-רשת אנחנו צריכים און-ליין, ולא בדיסק המקומי, שיכול להסתפק במערכת ההפעלה ובחלקים מתוך התוכנה שדרושה אליהם גישה מהירה יותר מזו שהאינטרנט מאפשר.

יתרון חמישי: מהירות. קצב הגישה לאינטרנט, תלוי במצב הקו, שווה לפחות למהירות העברת הנתונים מדיסק מקומי, ולעיתים מהיר יותר. אה, רגע. לא? התבלבלתי? מדווחים לי מהמגרש שחיבור 56K סטנדרטי איטי בערך פי 6000 מדיסק קשיח. טוב, זו באמת בעיה. לדיסקים המקוונים יש את השימושיות שלהם היום, אבל כדי שאפשר יהיה באמת לנצל את הפוטנציאל של הרעיון, ולהפסיק לשדרג דיסק מקומי כל כמה שנים, נצטרך לחכות לחיבורים מהירים יותר. אבל זה דבר שניצניו כבר נראים באופק. או שלא? עם כל התגובות המנוגדות האלה לכתבה על פס רחב (ראה ב"כתובות נוספות"), אני כבר לא יודע מה לחשוב. בואו נהיה אופטימיים.

התעשייה והמדיה, בכל אופן, בכל הנוגע לדיסקים מקוונים, אופטימיות. ארי פרימן, אחד ממקימי MySpace: "מתחילתה של החברה, ידענו שדיסקים וירטואליים הם העתיד", והניו יורק טיימס הצהיר על דיסקים מקוונים כ- "הדבר הגדול הבא".