בעבר נאמר על שמעון פרס כי בהיותו שר תחבורה הנהיג את שיטת הניקוד, כשר תקשורת יצר את המיקוד, וכשר ביטחון הביא את הליכוד. מסתבר שבגלגולו המיניסטריאלי הנוכחי הוא מביא את הפיקוד, פיקוד והובלה של ממשלה שלא רק שלא נבחר לעמוד בראשה, אלא שקמה לצורך הגשמת יעד ברור: הפסקת המדיניות שהוא הוביל במשך שנים. ההתעלמות החוזרת מהכרעת הבוחר ומהקו של ראש הממשלה הנבחר מעידה על כינונה של צורת שלטון חדשה – פרסקרטיה – כעיוות של דמוקרטיה מן הסוג המקובל.
בראיון עם קרן נויבך בערוץ הראשון ב-14.09.01 אמר פרס, בקשר להתנגדותו של הרוב בממשלה לפגישתו עם ערפאת: "אני לא עובד לפי החלטות של רוב או מיעוט". בראיון עם שלי יחימוביץ' בערוץ השני ב-20.10.01 הוא טען כי אינו עובד אצל ראש הממשלה שרון. על אמירה מרדנית פחות העביר ראש הממשלה פרס את השר מודעי מתפקידו באמצע שנות השמונים.
מעניין לציין שאמירותיו הצורמות, בלשון המעטה, של פרס לא עוררו את "כלב השמירה של הדמוקרטיה" לתהות ולשאול שאלות נוקבות. נראה ששתי העיתונאיות הבכירות נרדמו בשמירה במקרה הטוב, או נתנו גיבוי לקו האנטי-דמוקרטי במקרה החמור יותר. אין זו הפעם הראשונה שהתקשורת "הממלכתית" מגוננת על "תהליך השלום" ועל נביא השקר שלו. עצם כינויו של התהליך בתקשורת בשם היומרני "תהליך שלום", במקום בשם הנייטרלי "תהליך מדיני", מעיד על מגמתיות שאינה במקומה והתגייסות לטובת מחנה אחד, שניכס לעצמו את השם "מחנה השלום".
השמש זרחה, השיטה פרחה, ערפאת שחט – ופרס בשלו. כמו טיל שיצא משליטה הוא שועט לעבר מטרתו המסוכנת – פגישות עם אבי הטרור. גם כאשר הוא קובע, בצדק, כי הטרור הוא היטלר של ימינו, הוא שוכח את הצד האחר של המשוואה: ערפאת הוא הטרור והטרור הוא ערפאת. גם העובדות והמודיעין לא יסיטו אותו ממסלולו. אמיר אורן כתב ב"הארץ" (07.09.01): "גדול תסכוליו של פרס הוא המודיעין הצבאי, שצפה בדייקנות מקפיאת דם את מהלכי ערפאת... פרס מקבל את כל המודיעין, אבל המודיעין אינו מקובל עליו". כלומר, הקונספציה חזקה מן העובדות. 28 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ראוי לזכור את הסתירה בין קונספציה שגויה לבין מידע מודיעיני, במלחמה ההיא ובמלחמה הזו, מלחמת אוסלו.
בתחילת הדרך ניתן היה להבין את בחירתו של שרון בממשלת אחדות, אבל מאזן העלות-מול-תועלת השתבש מזמן ופרס הפך לאבן רחיים על צווארו. עם פרס, שותפו של ערפאת, לא ניתן להילחם בטרור, אפילו לא בחזית ההסברה. פרס מתפקד כמסביר של המדיניות שנכשלה, אך לא של המדיניות הנחוצה.
בלשכת ראש הממשלה מביעים היום חשש שמא יטרפד פרס את קו ההסברה שנבחר על-ידי ראש הממשלה, לפיו ערפאת הוא בין-לאדן, ומשטרו, כמו זה של הטליבאן, נותן חסות לטרור מן הסוג הגרוע ביותר. המסקנה המתבקשת במשטר דמוקרטי תקין היא פיטוריו של שר המחבל במדיניות הממשלה הנבחרת. לעומתו, משטר פרסקרטי הוא בלתי-תקין בעליל. אם אין בכוחו/ברצונו של שרון להפסיק את מדיניות החוץ העצמאית והכושלת של פרס, הוא הופך את עצמו לשותף לה, וסולל בכך את הדרך לבחירות חדשות, שייצרו מיתאם אמיתי בין רצון העם להרכב הכנסת.