"קיוב" - אדרנלין וחומר למחשבה

התחושה הקלסטרופובית לא מרפה לאורך כל הסרט, אך הסוף שחוק ונטול אמירה

הסיפור של "קיוב" מתחזה לסיפור די פשוט; סרט קנדי דל תקציב, שהבמאי והכותב שלו, וינסנזו נטלי, ניצל את המשאב הלא מוגבל היחידי שעמד לרשותו, היצירתיות, בדרכים מעודנות ומתוחכמות. הסרט קצר תשבחות, פרסים וקופות ולאחר שלוש שנים מגיע להקרנות מסחריות בארץ.

 

לעשות שמות בטרנד

 

גם העלילה לא משדרת מורכבות יתר: בתוך מבנה קובייתי ענק, שמורכב מחדרים הדומים זה לזה, שחלקם ממולכדים בקטלנות, מתעוררים שבעה בני אדם. חמישה מהם מתקבצים בחדר אחד; שוטר בשם קוונטין (מוריס דין וינט), נערה שהיא גאון מתמטי בשם לבן (ניקול דבואר), רופאה פרנואידית בשם הולוויי, בחור שאחראי לעיצוב מעטפת הקוביה בשם וורת ואוטיסט בשם קאזאן. האם יש סיבה לזה שדווקא הם שם ולא אחרים? האם יש משמעות לידע ולכישורים שלהם? ואם כן, כיצד להפעיל אותם בכדי לצאת מן הקוביה?

אך בדיוק כאן מסתיימת ההתחזות. "קיוב" מצטרף כביכול לגל הגדול של סרטי קונספירציה ששטף את שנות התשעים (ושימש כמעין המשך לסרטי הקונספירציה של שנות ה-70, שהיוו תגובה למשטר של ניקסון), אך למטרה פרטית: לעשות שמות בטרנד.

 

מוח מתכנן קיים?

 

תיאוריית קונספירציה מניחה כי יש משמעות מעבר לדברים, ישנה איזושהי ישות חורשת רע שמטה את מהלך העניינים למטרותיה שלה. מוח מתכנן קיים. האירועים במציאות, כפי שהיא נתפסת על ידי הגיבורים שנלכדים בקנוניה על לא עוול בכפם (כלומר, אם הם לא סטודנטיות חטטניות, נוסח הדמות של ג'וליה רוברטס ב"תיק שקנאי") הם פרי מחשבה מדוקדקת ולא ילידי המקרה. מעבר לזה, קיומה של תיאוריית קונספירציה מניח שיש גם מבנה מוסרי למציאות. יש טובים ויש רעים. עם החשיפה של הקונספירציה הנבל בא על עונשו, והגיבור הנרדף שנלכד בקורים שטווה הנבל, יוצא לחופשי, אם אינו זוכה קודם לכן בתיקון נפשי או בתהילת עולם.

 

הציפיות חוטפות מהלומה

 

"קיוב" מנצל את כל הקונבנציות המקובלות הללו, רגע לפני שהוא שובר אותן. כבר בחצי השעה הראשונה של הסרט, הציפיות של הצופה מקבלות את המהלומה הראשונה. אין מוח מתכנן מאחורי פרוייקט הקוביה המפלצתי, מתוודה וורת, הקוביה היא תוצר של גופים שונים שכל אחד עשה את המוטל עליו ולא שאל לאיזה צורך מיועדת העבודה שלו. אם הייתה תכלית למבנה, היא נעלמה מזמן.

 

לא דוגל בנחמדות

 

"קיוב" משתעשע גם באלמנטים חיצוניים. משום מה, כל תיאורי הסרט הנפוצים מכילים את השורה, "כדי להיחלץ, יצטרכו הכלואים ללמוד לשתף פעולה ולהתגבר על השוני שמפריד ביניהם." מי שצפה בסרט לא היה כותב מעולם תיאור כגון זה. "קיוב" הוא לא סרט שדוגל בנחמדות של הצגת האנושות, כפי שעולה מן התיאור המטעה הזה, שאופייני שוב לסרטי קונספירציה (מאלדר וסקאלי? וויל סמית וגי'ן הקמן ב"אויב המדינה"?). עבודת צוות היא עוד אמצעי מקובל להשגת קטרזיס אצל הקהל, שה"קיוב" מחריב.

 

תפלות שמתפשטת בפה

 

האסירים ב"קיוב" נקלעים למלחמה פנימית שמתחילה בחשד הדדי ומחריפה עד הסוף המר.

אולם משלב מסוים הניפוץ של כל הנוסחאות משאיר את "קיוב" עם מעט מאוד אמירה, משום שהוא אינו מציע אלטרנטיבות. סוף הסרט, שאמור להפתיע על ידי שבירה נוספת של קונבנציה, נמצא מקלל: ההתלהבות ממקוריות של הסרט הופכת לתפלות שמתפשטת בפה. כי מה רוצה בסופו של דבר וינסנזו נטלי לומר? שאין לחפש משמעות נסתרת או מוסר בפעולות של בני אדם? שתמיד יהיה מישהו שיסבול מן הפעולות, העיוורות להשלכות החברתיות של עצמן? שכל מה שאפשר לעשות הוא לנסות לחלץ את עצמך, מבלי הסיפוק שבנקמה או בגאולה? כל זה נשמע שחוק מאוד ודרך הצגת הדברים ב"קיוב" לא מעניקה להם רעננות חדשה.

 

התגובה האוטונומית של הבטן

 

למרות זאת, עיקר ההצלחה של הסרט וסיבה מצוינת ללכת אליו, מצוי ביכולת של נטלי לנתק בין המישור של האימה למישור האינטלקטואלי. לא משנה כמה מייגע הופכות להיות ההשלכות של נקודת המוצא של הסרט באזורים של התבונה, הבטן מתעקשת על תגובה אוטונומית. התחושה הקלסטרופובית שעולה מסצינת הפתיחה לא מרפה לאורך כל הסרט. השחקנים, בעיקר ניקול דבואר ומוריס דין וינט, שהופכים למוקדי הכוח של הסרט, אמינים ומרשימים. לנטלי יש חוש קצב ותזמון בריא ביותר. ברגע בו שמתחילה הסיטואציה של הכליאה למצות את עצמה נוספים אלמנטים כמו המצב הנפשי המעורער של אחד מן האסירים ומגבירים את העניין.

 

אלגוריה או סרט אימה

 

מי שירצה יוכל למצוא ב"קיוב" אלגוריה מפתה על העולם כפי שהוא כיום, עולם שבו הרוע לא נובע דווקא מתוך כוונות זדון אלא בהיסח הדעת, מקיומם של מנגנונים מגושמים שמתאמצים למלא רק את התפקיד שנועד להם ולא לשאול איזו פונקציה הוא ממלא בתוך סדר הדברים ומתוך זה לבוא אליו בטענות מרות. מי שירצה, יוכל לראות ב"קיוב" סרט אימה אפקטיבי שעושה את העבודה שלו מצוין, כלומר, כלל אינו מעודד את השאלה, "חוץ משעה ומשהו של אדרנלין, למה זה טוב?".