המאבק הצבאי, המדיני, התקשורתי, והכלכלי נגד ארגוני הטרור הוא מרכיב חיוני בביטחון ישראל כיום, אך יש לנהל אותו בזהירות ובשום שכל. ארגוני טרור וגרילה פורחים כאשר צבא סדיר נכנס לאזורים עירוניים ושוהה שם פרק זמן ארוך. כאשר נוצר חיכוך מתמשך, הופכים החיילים למטרות, ובמקביל, אין אפשרות להימנע מהפעלת לחץ לא מוסרי על האוכלוסייה האזרחית. לקח זה נלמד כל-כך הרבה פעמים עד כי מוזר לראות כיצד כוחותינו נכנסים מחדש למלכודת ישנה זו. כדאי לשים לב שהאמריקנים עד עתה נמנעים מהצבת כוחות קרקעיים באופן קבוע. עקרון הלחימה שלהם ושלנו חייב להדגיש "שמירת רגל אחת באוויר", שמשמעותו לא להיתקע בשטח של היריב.
המטרה של המאבק שלנו אינה "נוק-אאוט", ניצחון מוחץ, אלא צבירת נקודות זכות ללא נקודות חובה, הן בתחום המדיני והן בתחום הצבאי, ושהייה ארוכה בשטחים עלולה לגרום לאובדן נקודות זכות, וקבלת נקודות חובה מיותרות. מנהיגי העולם החופשי יתקשו לקבל שליטה מחודשת של צה"ל על האוכלוסייה הפלסטינית, ובמקביל אם יהיו פגעים בצד שלנו, תיתכן ירידה בתמיכת הציבור הרחב בממשלה, תמיכה שהיא חיונית להצלחה במאבק.
לצה"ל יש בוודאי נימוקים טובים להחזקת עמדות בערי הגדה, אבל נימוקים אלה עשויים להתפוגג במהרה לנוכח אובדן נקודות בתחום המדיני, ההסברתי ונחישות הציבור. יתר על כן, המשך השהייה תקשה מאוד על היציאה. לדוגמה: ישראל מתכוונת לצאת מבית-לחם ביום ראשון בערב, וארגוני הטרור מכריזים כי יפתחו באש על גילה אם לא תצא. במקרה זה, פינוי כוחות הצבא מבית-לחם לפי התוכנית הישראלית תתפרש ככניעה לארגוני הטרור. עוד דוגמה: כאשר ארה"ב קוראת ליציאה מיידית, כל תזוזה תתפרש ככניעה לאמריקנים. ובכן, מה אפשר לעשות? הנה כמה רעיונות:
1. ראשית, עלינו להגדיר לעצמנו שאין פתרון מלא בזמן הקרוב. לאור הנחה זו עלינו למנוע אינתיפאדה עממית כמו האינתיפאדה הראשונה, מכיוון שקשה יותר להתמודד עם תוספת של מאבק עממי לא מזוין. החזקת הערים הפלסטיניות עלולה לדרבן אופי כזה של מאבק.
2. צריך לנהוג באיפוק אסטרטגי אבל לנקוט יוזמה טקטית מתמדת, שתביא במשך הזמן ליתרונות אסטרטגיים כמו התשת היריב, חיזוק נכונותו להפחית מאוד את הטרור ולשתף פעולה נגד פיגועים המוניים. לחימה בטרור ובגרילה (בשטחים ובדרום לבנון) חייבת להיות דינמית ולהישען על כוחות שאינם זקוקים לשטח.
3. אסור לתפוס שטחים של היריב. יש להקפיד על כניסות ויציאות מדורגות רק לצורך מבצעים נקודתיים, ולתת ליריב לבנות תשתיות משלו. ככל שהארגונים יחזקו את התשתיות כך יהיו פגיעים יותר.
4. שומה עלינו לאחד את ההסברה תחת גוף אחד, על-משרדי, שיפנה את ההסברה לכל קהלי היעד: אזרחי ישראל, דעת הקהל הבינלאומית, מנהיגי מדינות, אוכלוסיית השטחים והנהגתה.
5. צריך לנצל את הקואליציה נגד הטרור כדי לקדם ערוצים חשאיים ולא רשמיים, עם מדינות שהתעוררו למאבק אקטיבי בטרור כמו צרפת ובריטניה, וכן להדק קשרים עם מדינות שבהן נמצאים מקורות תמיכה בארגוני הטרור "שלנו". אסור להזניח את הידידה האינטימית שלנו – ארה"ב.
צריך להקדיש מחשבה לכל אחד מהצעדים הנ"ל, אולם גם להתאזר בסבלנות משום שיישוב סופי של הסכסוך נמצא כרגע מעבר לאופק המיידי, כלומר חודשים או שנים. יחד עם זאת, יש מקום לתקווה. אנחנו יכולים לעצב את עתידנו אם נדע לבחור את הדרכים והאמצעים המתאימים.