האם גם אתם חשים כי כאשר אתם צופים בעונתה השנייה והמפוארת של "הבית הלבן" (הערב בערוץ 3) אתם חוזים, למעשה, בריחופו המושלם והמהפנט למראה – אך החייב להסתיים בצניחה לקרקע – של דאון בלתי ממונע? ההוכחות להתרסקותה העתידית של הסדרה הולכות ונערמות לאיטן בעיתונות האמריקאית, כפי שקורה בלבבות הצופים הקבועים; יש בסידרה הזו – גם ברגעיה המושלמים הרבים – משהו המעורר אי-נוחות קלה. אולי זה הפאתוס הפטריוטי הנדחף רק טיפה מעבר למידה הדרושה; אולי התחושה כי אפילו הדיאלוג – המצוחצח והבוהק כל כך, המשוכתב שוב ושוב בידי תסריטאים שכולם בוגרי אוניברסיטאות ליגת הקיסוס או יועצים פוליטיים לשעבר – אפילו הדיאלוג הסימפוני המרהיב הזה הוא, בעצם, מושלם מדי? לא מציאותי?
הכתבה החושפנית והמרשימה שפירסם בשבוע שעבר מגזין סוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס" על יוצר "הבית הלבן", ארון סורקין, ותהליך העבודה על הסדרה, מסייעת לפענח כמה דברים. "הבית הלבן", מסכים גם סורקין, היא סדרה שכל דמויותיה הן, למעשה, נטולות פגמים. "אני חושב שהגברים הצעירים בתסריטים שלי צריכים להיות, באופן כלשהו, הבעלים שנשים היו רוצות שיהיו להן. האבות צריכים להיות האבות שבנים ובנות היו רוצים שיהיו להם. הבוסים צריכים להיות הבוסים שעובדים ירצו כבוסים. ותאמינו לי, אני לא כותב את זה ככה באופן מודע", סורקין מאבחן.
מעגל תסריטאי מרושע וממכר
"הבית הלבן", בהתאם, היא סדרה נטולת מוטת-כנף תסריטאית, ללא אופק סיפורי רחב ומתוכנן מראש. "הסופרנוס" – מתחרתה העיקרית בשני טקסי האמי האחרונים על תואר סדרת הדרמה הטובה באמריקה – נוצרת מדי עונה בשלמותה במוחו של יוצרה, דיוויד צ'ייס, שמפתח זמן רב מראש את גורלה של כל אחת מהדמויות המרכזיות לאורך העונה הבאה. אצל סורקין אין שום דבר קרוב לזה; העלילות הכלליות של "הבית הלבן" ידועות רק מספר שבועות קדימה, ואין לסדרה כל קווי-מיתאר עלילתיים ארוכי-טווח. כאשר דמויותיך נטולות מגרעות, אין לך, למעשה, האפשרות התסריטאית לפתח עבורן עלילות משמעותיות ארוכות-טווח, ול"הבית הלבן" – מעבר להנאה העצומה שהיא מספקת בזמן אמיתי, דקה לדקה – אין כוח עלילתי מצטבר.
ברמה המסחרית, מדובר למעשה ביתרון; צופה שלא ראה את הסדרה מעולם מסוגל לנחות בכל פרק של "הבית הלבן" ולהתחבר. ברמה הגבוהה יותר, גוזרת על עצמה "הבית הלבן" מעגל מרושע מהסוג הנרקומני; מנה אחת בשבוע של החומר הממכר – הדיאלוג הבוהק-בוהק הזה – ללא יכולת להתרומם לעבר עתיד משמעותי יותר. מבחינה תסריטאית, הסדרה היא מטוס ללא מנוע, אולי גם ללא טייס.
המקבילה הנרקומנית איננה מקרית. סורקין, 40, בוודאי אחד הגאונים היותר מקוללים בהוליווד העכשווית, התוודע למריחואנה, קוקאין וקראק בסביבות הזמן בו התחיל לכתוב – לפני כ-15 שנה. נוירוטי באופן טורד-מנוחה ומתואר על-ידי כתב ה"ניו יורק טיימס" כמי שמדבר מהר ובאופן נמרץ כל כך עד שנדמה שכל שניה היא ההזדמנות האחרונה הניתנת לו להתגונן במשפט פלילי נגדו, סורקין מכור לכתיבה ולסמים במידה כמעט זהה. הוא כותב מדי עונה 22 פרקים של "הבית הלבן" (דיוויד צ'ייס, לשם השוואה, מנפק מדי עונה רק 13 פרקים של "הסופרנוס") ומעולם לא איחר דד-ליין. מצד שני, הוא מודה כי יש לו פֶטיש לחדרי מלון, בהם הוא יכול להוריד רגל מהגז לאחר תקופת כתיבה ארוכה, בסיוע תבשיל הקדירה האהוב עליו של קוקאין, סודה לשתיה ומים מורתחים. מדי חודש וחצי, בממוצע, הוא אוהב לנסוע לבדו ללאס-וגאס, לקחת איתו דמי-כיס של כ-2,000 דולר להימורים ולהיסגר בחדרו במלון עם ידידיו הכימיכליים. "אני פשוט אוהב את התחושה של להיות עצמי במקום צפוף כל כך, עם רמת האנרגיה הזו".
מלחמת כוחות האור בכוחות האור
את הקריירה החל סורקין לאחר שכתב שני מחזות נשכחים ושלישי שהפך לסרט מצליח, “A Few Good Man" ("בחורים טובים") בבימויו של רוב ריינר. אחיהם הצעיר של שני פרקליטים מצליחים ומי שתמיד ראה את עצמו כילד הדפוק במשפחה, סורקין הגיע להוליווד ב-93', מיד לאחר "בחורים טובים" על מנת להיסגר בחדר במלון "ארבע העונות" ולעבוד על הפרויקט הבא שלו, הסרט "The American President", ששייריו המחוממים שימשו השראה התחלתית ל"הבית הלבן". חברתו, ג'וליה בינגהאם, דאגה לשגר אותו לגמילה לאחר שצריכת הסמים שלו החלה להגיע לרמות מבהילות, וזמן קצר אחר כך הם נישאו (ב"ארבע העונות"), הביאו לעולם בת, ובאביב שעבר, כשסורקין נעצר בנמל התעופה בברבנק לאחר שמקטרת הסמים שלו – בשווי 4 דולר – נחשפה במכשיר הרנטגן, הם נפרדו. מאז יוני האחרון, סורקין נמצא, פחות או יותר, במשבצת בה החל; הוא מתגורר וכותב לבדו בחדר ב"ארבע העונות". לדבריו, הוא לא מרגיש בשל למעבר לדירה משלו.
"הבית הלבן", בינתיים, היא מופת טלוויזיוני; כל פיסת דיאלוג מבהיקה כאילו עברה מירוק ממושך, וקס ופוליש; עלילת הדרמה נעה באופן מתון ומשכנע, עם טוויסטים נראטיביים אנינים; המשחק שומר על הטון המתון, והתאורה והבימוי, להערכת ה"טיימס", טובים מברוב הסרטים ההוליוודיים. הדמויות כולן מבריקות, שוחרות-טוב, מאוהבות זו בזו. כאשר נאמנותן המוחלטת למטרה וזו לזו נפגמת לרגע, הן בוערות בבושה, ולבסוף מתנצלות בגרון חנוק. "הבית הלבן" היא דרמה המתחוללת בין כוחות האור לכוחות האור, וקשה שלא לתהות כיצד מצליח דווקא טיפוס אפל כסורקין למכור לאמריקה את השקר הנוצץ ביותר על עצמה.
כבשה שחורה עם תסביכים
סורקין מעיד כי הוא אפילו לא מתעניין בפוליטיקה מעבר לדרוש לו לכתיבה. לבדו עם השלט, סורקין יילך על ערוצי הספורט. את הפרקים האפלים בחייו – להלן רובם – סורקין לא מסוגל, לדבריו, להעלות על הכתב. "אני לא מצליח לתקשר עם הדברים האלה ברמה שתאפשר לי לכתוב עליהם", הוא אומר. "הייתי שמח, בכנות, לקחת על עצמי פרויקט 'אפל', אבל לא נראה לי שאני יודע איך לעשות את זה".
אבחנת כתב ה"טיימס" היא כי סורקין מבקש להוכיח לעולם כי הוא איננו האדם שהוא, כדי לתקן איזה רושם נוראי שנדמה לו שהוא מותיר באנשים – המקום ממנו פועל מי שתופס את עצמו, מילדות, ככבשה שחורה. זו הסיבה לתסריטיו הבוהקים כמו גם לסירובו העקשני לתת קרדיט הוגן למי שתרמו לכתיבת תסריטי הסידרה מלבדו (כשפרק של הסידרה זכה בפרס האמי – הפרק בו מארגן טובי זיגלר לוויה ממלכתית לבוגר מלחמת ויאטנם שהפך להומלס – סירב סורקין לאפשר לריק קליבלנד, שכתב איתו את הפרק, לשאת דברים בטקס, למרות שעלילת הפרק התבססה על סיפור חייו האמיתי של אביו של קליבלנד. סורקין, אגב, תיכנן להשמיט את שמו של קליבלנד גם מקרדיטי הפרק עצמו, אבל אולץ לכלול אותו לבסוף בהוראת גילדת הכותבים). "זה לא מספיק לי לכתוב משהו שאנשים יאהבו", סורקין מודה. "זה עוזר לי אישית כשאני יודע שאנשים לומדים מי אני ממה שאני כותב".
ובמילים אחרות: סוג הקומפולסיביות של סורקין – המנוע לכתיבתו הבלתי פוסקת – הוא הכמיהה הבסיסית ביותר לאהבה ולכפרה על חטאים שהציבור כלל אינו מכיר, לצד רגש נחיתות עז. הוא איננו אדם טוב במיוחד – הוא רק היה רוצה שתחשבו עליו ככזה, על סמך כתיבתו. כמה זמן עוד יחזיק סורקין המשוגע מעמד? והאם לאחר השבירה שסביר כי בוא תבוא, נראה ממנו תסריטי-מופת על חייו האמיתיים בשאול, במקום סיפורים על נשיאים עשויי סוכר? הישארו עימנו.
"הבית הלבן" (עונה שנייה), ימי שלישי ב-21:15 בערוץ 3