בכל דור ודור חייב אדם לכתוב את השורות הבאות מתוך עווית: אנא, אל תמלאו טוטו. אל תמלאו לוטו. פשוט אל. אל תשלמו את המס העקיף הזה, שהמדינה מטילה עליכם בערמומיות מערכתית חלקלקה. אל תתפתו לפרסומות צבעוניות, בהן מככבים דוגמנים חובקים צ'קים ענקיים מקרטון כשמבט מצועף בעיניהם. אל תלכו שולל אחר גזרתה החטובה וקולה המזמין של עירית ענבי. ועל אחת כמה וכמה - אל תשכנעו את עצמכם, למען השם, שהכסף שלכם הולך "בסופו של דבר למטרה טובה". הוא לא.
הוא הולך בחלקו הגדול למימון משכורות עתק ותעסוקה שוטפת לשורה של עסקנים, משרדי פרסום ומוסדות מדינה. נכון, חלקיק ממנו אולי יבנה פעם רבע מועדון ספורט באשדוד. אבל לו הייתם לוקחים את מלוא הסכום האימתני שמהמרים רבים משליכים בעליצות אין פשר מדי שבוע ונותנים אותו לחינוך – אז.. אז… אבל זה כבר באמת סתם חלום רטוב.
אני מרגיש צורך לכתוב את המלים האלה לכם, המהמרים הקבוע, דווקא עכשיו, כשהפרס בטוטו עומד על יותר מ-30 מיליון שקל. אתם חשים את האדרנלין מכה ברקות כבר מתחילת השבוע, ואתם אומרים לעצמכם שבעצם "הכל למען הספורט", ורצים למלא משולשים אינספור בדרבי.
שאלו את עצמכם אפוא שאלה פשוטה: אם כל סכומי הענק שאתם נקראים להמר עליהם באמת הולכים לספורט, למה הספורט שלנו במצב קטסטרופלי? למה אין אף איצטדיון ברמה בינלאומית? למה ענפים שלמים בספורט חיים על נדבות? למה אתלטים לא יכולים למצות את הפוטנציאל שלהם כי הענפים שלהם לא קיימים מבחינה כספית? ובקיצור, אם כל רבבות המהמרים תומכים בספורט בישראל כמו שאומרת הפרסומת – אז איפה לעזאזל הספורט?
אה, תזעקו, זה בגלל הממשלה. היא לא מתקצבת. וגם זה נכון. אבל האמת היא שאין לאף אחד מאיתנו מושג לאן כל הכסף הזה הולך. וזה הרבה כסף. ומדי שבוע, בדייקנות שהפכה כבר מזמן לשיטה, אנשים ממשיכים לתרום מכספם שנחסך בעמל למען גוף שאותו אין הם מבינים – למען מטרה שלעולם לא מושגת.
ועזבו אותי מהטיעון ש"הימורים מכניסים אקשן לחיים". רוצים אקשן? שבו עם החבר'ה ותשחקו פוקר. תהמרו אחד עם השני. את זה אני קונה. ככה, לפחות, אני יודע שחיים הרוויח ממני 200 שקל. ככה אני יודע שהכסף הזה ילך לקנות לו ארוחה עם האשה. ושיהיה לו לבריאות.
ובדרך למסעדה הוא יעבור באוטו עם אשתו ליד אולם ספורט זניח שעליו מתנוסס שלט ענק "הוקם בסיוע הטוטו", יביט בכסף שבכיסו, יביט על אשתו ועל השלט – ויצחק.