קמתי, פיהקתי, הזרקתי

אריאנה מלמד לא מתפעלת מ"ג'אנקי" של וויליאם בורוז, ומסבירה מדוע מדובר בספר רע

"ראיתי את החיים נמדדים בתכולת טפטפות של תמיסת מורפיום. חוויתי את ייסורי המחסור של מחלת הג'אנק, ואת ההקלה המענגת כשהתאים הצמאים לג'אנק שותים מהמחט. ואולי כל עונג אינו אלא הקלה. למדתי את הסטואיות התאית שהג'אנק מלמד את המשתמש. ראיתי תאי מעצר מלאים נרקומנים חולניים, שתוקים ודמומים באומללות מתבדלת. הם ידעו שאין טעם להתלונן או לזוז. הם ידעו שעקרונית, אף אחד לא יכול לעזור לאף אחד אחר. לאף אחד אין שום מפתח, שום סוד, שהוא יכול לתת להם".

כך כתב ויליאם ס. בורוז ב"ג'אנקי", ספר שראה אור לראשונה ב-1953, אחרי תלאות וייסורים, ולא רק בגלל המחט. מו"לים רציניים סירבו לפרסם את וידויו של הג'אנקי, המכור, שהוא לוז העניין בספר הזה. בורוז נאלץ להוציאו לאור בשם בדוי, ויליאם לי. במהדורות הראשונות צורף אליו כתב אישום חמור של חוקר משטרה בדימוס שעניינו, הנזק החברתי והאחר שנגרם לאמריקה בשל השימוש בסמים.

וכמה שנים לאחר מכן, בעידודם הפעיל של ג'ק קרואק ואלן גינזברג, האבות הרוחניים של דור הביט, הפך בורוז לגורו של תרבות הסמים, וגם לסופר שעסק בה יותר מכל יוצר בדור הזה. האל הטוב חנן את בורוז בגנים של פלדה, וכך, למרות שרוב חייו הבוגרים היה מכור למשהו או לערימה גדולה של חומרים נרקוטיים, הוא מת בשיבה טובה שנים רבות אחרי שגדולי דור הביט החזירו את נשמתם לבוראם. והוא כתב לא מעט, ורוב מה שכתב טוב מ"ג'אנקי", וזה ספר רע. למרות שזיעזע את הבורגנות בזמנו, למרות שהפך לספר פולחן, לטקסט מכונן של דורות של מכורים, סקרנים וסתם תומכים בהרחבת התודעה באמצעות הזרקות תכופות. תרשו לי לא להתפעל ממנו, בבקשה, ולנסות לנמק.

 

הזמנה להצצה

 

הספר כתוב בתבנית ברורה של וידוי: החיים לפני גילוי הג'אנק (שם כללי לסמים קשים בשנות הארבעים-חמישים), החיים עם הג'אנק והפשיעה, החיים בין גמילה לגמילה, ובסוף – הבטחה למסע של חיפוש הסם האולטימטיבי, יאגי, מחולל ההזיות של שמאנים בדרום אמריקה. בתוך כל אלה בורוז משכנע בהצלחה לא מבוטלת את הקוראים שלו, שלהיות ג'אנקי פרושו להיות חולה: אבל תרבות-הוידוי, נחלתם של סופרים אנגלו-אמריקנים, אפילו כאלה שמעולם לא היו קתולים ומעולם לא אמרו "סלח לי אבי כי חטאתי", אינה כוללת התוודות על מחלות, אלא על מעשים שיש בהם פגם מוסרי. והמעשים הללו – מגניבות פעוטות ועד לרצח – מתוארים כאן בקור מנכר ומקפיא, עד שברור לגמרי שנעדר מן הספר ומיוצרו כל רצון לבחינה מוסרית של המעשים, למעט הדיווח נטול-הרגש שהוא, כך תלמדו מבורוז, מאפיין של עולמו הפנימי של הג'אנקי (אם בכלל עוד יש לו דבר כזה).

אז מה שנותר הוא התערטלות והזמנה להצצה. כן, מאד מאד חושפני. כל סם ותיאור השפעתו, כל הזרקה ותיאור ההזיות והתחושות הפיזיות המיוחדות לה. החדשות הטובות הן, שחלק מן הסמים שבורוז צרך כבר לא מצויים בבית המרקחת השכונתי. החדשות הרעות הן, שהצדקת ההתמכרות כמחלה הופכת במהלך הספר לגלוריפיקציה של המחלה, משל היה מדובר בקללה שהוטלה על המכור ממעל, בידי אל בלתי נראה, ואין מה לעשות בעניין הזה אלא לפתח אמפתיה משולשת: למצבו של המכור לפני ההזרקה הראשונה (חייו הדפוקים דחפו אותו לזה. מסכן) למצבו מייד אחרי גילוי הסם (הדפוק חווה התעלות. ליבנו איתו) ולמצבו כמכור (חולה, מסכן. איזה גורל איום). אבל אפשר גם אחרת. למרות הפולחניות, למרות מליוני העותקים שבדפוס, למרות מעמדו של בורוז, ושל הספר הזה, כתחנת תרבות בחייהם של דיוויד קרוננברג, קורט קוביין, האבנים המתגלגלות ואנדי וורהול. כולם עלו אליו לרגל, כולם היו בניו הרוחניים.

 

רומן עם מחטים

 

מה שנותר אצלי בתום הקריאה הוא תחושה של מניפולציה זולה שסופר מנסה לבצע בי, והקלה על כך שעדיין מותר לא להיכנע למניפולציות כאלה. אני מניחה שלו הייתי חיה באמריקה יראת השמיים והפרנואידית של ראשית שנות החמישים, הייתי מזדעזעת עד אימה מתיאורי השימושים התכופים של בורוז, אבל בתחילת האלף השלישי, כשגם הערך החושפני של וידויי מכורים נעלם כבר, מותר לא להזדעזע ולהתבונן בטקסט על פי מה שנותר ממנו: רומן ארוך ומתמשך עם מחטים, טבליות, עשבים, נוזלים ומוצקים שבסופו של דבר יהרגו את המשתמש, אלא אם כן יש לו גנים מפלדה. וכאמור, לבורוז היו גנים כאלה.

הבעיה הספרותית העיקרית של "ג'אנקי" היא ההסתכלות המנוכרת של בורוז מבחוץ. ב"ארוחה עירומה", ספר אחר שלו שראה אור לא מזמן בעברית (בהוצאת שדוריאן), הוא כתב מ"בפנים", כלומר, ערך רקונסטרוקציות מאד משכנעות של עולמות-הזייה, מתח את גבולות הלשון כך, שלקורא נגלים מרחבים מסוייטים, מרהיבים בטירוף שלהם, חיזריים לגמרי למי שלא חווה את נפלאות ההרואין, תענוגות הפיוטה, נחמות המורפיום והאושר שבאופיום. כשקוראים את "ארוחה עירומה", אפשר להתחיל לדבר על הרחבת התודעה ולדון בזה ברצינות הראויה. כשקוראים את "ג'אנקי", מה שנותר אחרי שהבורגנות לא מזדעזעת הוא מין יומן פסבדו תיעודי שעיקרו ב"קמתי-פיהקתי-הזרקתי", או "קניתי-מכרתי-גנבתי-התעללתי-השוטרים נבלות", כשזה מנוקד ב"השתמשתי-התעלפתי-הקאתי".

 

מסמך אנושי בינוני

 

ביום בהיר אחד ב–1953 ישבו ויליאם בורוז ואשתו בדירה של חברים במקסיקו סיטי. הם חיכו לקונה שיבוא וירכוש אקדח של בורוז, כדי שיהיה לו במה לממן כמה מנות לו ולאשתו. הקונה בושש להגיע. בורוז הציע לאשתו לשחק בוילהלם טל. היא הסכימה. מנת בנזדרין או שתיים ובקבוק או שניים של טקילה הקלו על ההחלטה. הוא הציב על ראשה כוס זכוכית וירה. הוא היה צלף מצויין, אבל ג'אנקי. היריה פגעה בעורק הצוואר שלה והרגה אותה. בורוז התעשת ודי מהר נמלט ממקסיקו ומאימת החוק המקומי, והלך לחפש יאגי בדרום אמריקה, בדיוק כמו בספר.

אבל בספר, וידוי מלא כנות משומשת, הוא נמנע באלגנטיות מציון העובדה שרצח את אשתו. גם את ההימנעות המעניינת הזאת אפשר להצדיק מתוך מחיקת עולם הערכים של הג'אנקי, שהוא מסכן כזה, ואפשר שלא. זהו עניין שנתון לגמרי לשיפוטם של קוראים, ותשפטו על פי טעמכם. לטעמי, "ג'אנקי" הוא בעיקר ספר מאד משעמם, ואפילו לא הייתי ממהרת לשייך אותו למגרת ה"מסמך-אנושי-מזעזע", שמשום מה נדמית כאיזו הצדקה לכתיבה בינונית.

מלאכת התרגום של אהוד תגרי ראויה לשבח, בהתחשב בריבוי הסלנג במקור, ובכך שהסלנג התיישן גם באמריקנית, ותגרי מצא לו מקבילות מצויינות בעברית בת זמננו.

 

ג'אנקי, ויליאם בורוז. מאנגלית: אהוד תגרי. הוצאת "ידיעות אחרונות", 189 עמודים.