על נשים וטלוויזיה

שרון קנטור על "חלומות טלוויזיה" שהוצג בסוף השבוע במסגרת פסטיבל דוקונגה

אין לי הרבה מה לומר על נשים וטלוויזיה, כשם שאין לי הרבה מה לומר על נשים וכל דבר שאינו נשי בהכרח, כמו שדיים או מחזור חודשי. לפיכך, החלטתי לערוך רשימה של עשר עובדות הקשורות להרגלי הצפיה שלי במסך הקטן מתוך תקווה שעצם היותי צופה ממין נקבה תחלץ מהעובדות הללו איזושהי אמירה על "נשים וטלוויזיה".

1. לרוב איני צופה בטלוויזיה.

2. בערבים בהם אני צופה בטלוויזיה, אני נוטה לצפות בה מספר שעות רצופות.

3. צפייה רצופה בטלוויזיה גורמת לי לדיכאון קל.

4. עם התקרבי לגיל שלושים התחלתי ליהנות מצפיה אקראית בסדרות המוגדרות "נשיות" כ- "אלי מקביל" ו"סקס והעיר הגדולה". בן זוגי טוען שסדרות מסוג זה מזיקות לזוגיות.

5. מעולם לא צפיתי בטלנובלה, אף לא למטרות אנתרופולוגיות.

6. בשבוע שעבר צפיתי במשך קרוב לשעתיים במשדרי הפרסומת האמריקאים. אני נהנית לראות את האמונה השלמה של המארחים האמריקאים במוצר אותו הם מפרסמים.

7. מאז הצפיה מצאתי עצמי נזכרת מספר פעמים ב"שק הפלא" המאפשר לדחוס את תכולת ביתך כולה לכמה שקיות בעזרת ואקום.

8. בתקופות בהן שהיתי בארצות הברית רותקתי לטוק-שואוז למיניהן.

9. לפני מספר שנים התייפחתי מול פרק של בברלי הילס 90210. הפרק עסק בזוג הומוסקסואלים שנאלצו לוותר על תינוקם המאומץ.

10. שתי הסדרות היחידות שניתן לומר שהתמכרתי אליהן היו "סיינפלד" ו"משפחת סימפסון".

איני משוכנעת שהסרט "חלומות טלוויזיה", המספר את סיפורן של חמש צופות טלוויזיה, מתיימר אף הוא להעביר אמירה נוקבת על "נשים וטלוויזיה", אך בהחלט עולות ממנו כמה וכמה אמירות לגבי החלק של הטלוויזיה בחיי היומיום וחיי הנפש של הגיבורות. על אף השתייכותן של מרבית הגיבורות למעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסית, אין ב"חלומות טלוויזיה" שמץ של התנשאות על הנשים הללו, גם כשהן נחשפות ברגעים משפילים כביכול. מעבר לרגישותה של הבמאית טלי שמש, נראה לי שהסיבה לכך נעוצה ברמת המודעות הגבוהה של הגיבורות לתפקידה של הטלוויזיה בחייהן. קשה לנסח טוב מהן את מצבן: אביבה, למשל, טרנסווסטייט המכורה ל"בובה פראית" אומרת: "כל אישה היתה רוצה שיהיה לה קצת מהסדרות האלה". נדרה אוהבת לצפות בטלוויזיה ואוהבת גם להסתכל על בתים של עשירים בסביון והרצליה פיתוח: "כל הדברים היפים, אין לך אותם – אז תראי אותם לפחות." ואילו תמר, תימניה מבוגרת שמחכה למכשיר כדי לצפות בחידון התנ"ך העולמי, אומרת שלטלוויזיה יש כח אדיר כי "כשאת סגורה עם הצלם הזה" את לא רואה כלום ולא שומעת כלום. כולן מתארות מצב של כמיהה נצחית שבאה לכלל רגיעה מול צפיה ב"חיים טובים יותר". טיעון דומה לזה שהשמיעו – שוב, נשים בעיקר – בזכות קריאה בספרוני הרומן הרומנטי. נראה לי שצפיה בטלוויזיה אכן משככת את כאבה של ההחמצה היומיומית, ומכאן כוחה הרב בקרב אלו שאין להם דבר אחר להתנחם בו: שכבות חלשות באוכלוסיה, והחולמים על עתיד ורוד יותר. מרבית המשתייכים לקבוצה האחרונה הן נשים.