מישהו שומר עלינו

קצין במילואים שנקרא לתרגול מצב של נפילת טילים כימיים וביולוגיים מצא שהכי חשוב שהארוחה תוגש בזמן. עם הטילים כבר נסתדר איכשהו

"באנו למילואים, חשבנו עושים חיים", וכך גם אני חשבתי, עת נחת הצו הירוק בתיבת הדואר שלי לפני כחודשיים.

בתוכנית: תרגול מצב אמת של נפילות טילים כימיים וביולוגיים על גוש דן. תחושת נחיצות מילאה את רוחי, מסמנת את היציאה להרפתקה מופלאה. כל הכבוד לצה"ל!

בוקר יום הפקודה הגיע, וכיאה לקצין בישראל, בשעה 06:45 כבר דרכה רגלי בפתח משרדי המחוז. הצצתי לחדר התדריכים - חושך מצרים, אין איש. כמובן, חייכתי לעצמי, הקדמתי. לא כולם חייבים להיות מחמירים כמוני. אמתין קצת, ומיד יצוצו ההמונים כעוף החול.

ב- 09:15, התגנב חשש ללבי שהאימון יתחיל באיחור. רב היה אושרי אם כן כאשר לקראת 09:30 החלו לזרום לכיווני מספר מילואימניקים מזדקנים, שעייפות ניכרת על פניהם. "קדימה חבר'ה, טוב שהגעתם! מיד נתחיל בתרגיל!", אמרתי. תשובתם הייתה צוננת: "מי זה הבחור הזה, ואיפה ארוחת הבוקר?". הבלגתי. איני יכול להרשות לעצמי להיעלב כאן, כשגורל אזרחי ישראל נתון בידי.

כעשר דקות לפני 11:00 החלטתי לקחת יזמה בידיים. קצין או לא קצין? "חבר'ה!", הרמתי את קולי אל עבר ההמון, שכלל 3 קצינים, 2 נגדים ואנוכי. "מתחילים בתדריך?". דממה דקה מילאה את החדר, ואחריה שטף את האולם גל של צחוק. בעוד כולם חוזרים לעיסוקיהם הקודמים (שיחות סלולריות, השלמת שעות שינה ועדכוני רכילות), טרח נגד אחד להסביר לי שאין שום סיכוי שיקרה פה משהו לפני שיגיע האוכל. "וגם אחר כך", לחש על אוזני.

תחושות ראשונות של אי נוחות ביצבצו בלבי. כלום למילואים באנו או לקייטנה? לקחתי כמה נשימות עמוקות, דחפתי בחזרה לכיסי את מספר הטלפון של כרמלה מנשה, והחלטתי לא להתייאש. אחרי האוכל, חשבתי, בוודאי יתעשתו כולם. ואכן, שבעים ומרוצים, בשעה 14:00 היינו מוכנים לתדריך הפתיחה.

"רבותיי", פתח מפקד המחוז, אלוף משנה טרוט עיניים, "היום עומדים אנו בפני תרגיל חשוב מאוד. תרגיל שיקבע את מידת מוכנותנו למתקפת טילים כימית או ביולוגית על ישראל". חדורי אמביציה, ניגשנו למשימה.

התרגיל החל במידע מודיעיני על נפילת טיל עם ראש נפץ חשוד במרכז חולון. "טילים, טילים, טילים", צווח המפקד, מנסה ליצור אווירת מוטיבציה מינימלית. יצאנו לדרך בתחושת שליחות עמוקה. לא עברו מספר דקות וכבר הגענו למקום, פורצים מהג'יפ בסערה. "אנחנו במקום, בודקים את הטילים", דיווחתי בקשר, בעוד חבריי סורקים את האזור. "טילים?!", שאגה אלמונית היסטרית שעברה ברחוב, "אמא!". "זה בסדר, זה תרגיל", הרגיע אותה הסמג"ד, בעוד היא שולפת את הנייד.

"חולייה 1 כאן קודקוד, האם יש סימנים לאב"כ?", פיהק מישהו בקשר. "מדובר בחמישה טילים, בכולם ראשי נפץ ביולוגיים מסוג אנתרקס, יש לנו 2,000 נפגעים עד כה", דיווחתי בהתרגשות. "אנתרקס?", צווחה ההיסטרית, וחיש קל שלפה שוב את הנייד. "זה תרגיל!", צעקנו במקהלה, אך בהלת האנתרקס כבר פרשה כנפיים, ועוד אנו מנסים להרגיע את הרוחות, השתררה לפתע דממה בקשר. "קודקוד מ-1, עבור, קודקוד מ-1, האם שומע?", אני זועק. "1 מקודקוד", אני שומע את סמל המבצעים מהמהם, נשמע לועס משהו. "אנחנו בהפסקה מתודית, התרגיל יתחדש בעוד שעה".

העניין החל להתבהר. חזרנו לבסיס, ובהגיענו התברר כצפוי שארוחת הצוהריים הגיעה. בינתיים עדכן אותי הנגד החביב מהבוקר שכמה חברים שוקלים להגיש תלונה רשמית למפקד המחוז על כך שהארוחה הגיעה באיחור. "ככה אי אפשר לעבוד", הניד בראשו. לא עברו שעתיים וכבר היינו מוכנים לחדש את התרגיל, אבל סגן המפקד טען שהיה מצוין ואין צורך. כיוון שכך, לא נותר לנו אלא לעבור ישירות לארוחת הערב. את שיחת הסיכום כבר ביצענו באופן מתודי (כלומר, ויתרנו על העניין).

באותו לילה חלמתי על טיל נחמד שנחת על גג ביתי והביא לי חיידק אנתרקס במתנה מעירק. עם בוקר התמתחתי בחיוך. אפשר לישון בשקט! יש מי ששומר עלינו.

 

ירון פרוסט, סטודנט לתקשורת ומילואימניק לעת מצוא