חברה שלי לא ידעה אם לצחוק או לבכות כשהמורה של בנה התלוננה בפניה על האלימות שהוא מפגין בכיתה. "הוא מרביץ, הוא דוחף, הוא הופך כל ויכוח קטן למריבה ולתגרה", דיווחה המורה, וחברתי פערה את פיה בתדהמה. "הבן שלי? איך זה יכול להיות?" מילמלה. "הרי הבן שלי הוא בין הילדים הבודדים במדינה שלא רואים את סרטי הפוקימון. אני אוסרת עליו לצפות בהם בגלל המסרים האלימים שיש בהם ובגלל החשש מהשפעה רעה".
כשהגיעה לשיחה אצל המורה והרחיבה את הדיבור על אורח-החיים הנהוג בביתם, הבינה האם שמאמציה להרחיק את בנה מפיקאצ'ו וחבריו רחוקים מלהספיק. כמעט מדי ערב סועדת המשפחה ביחד, תוך כדי צפייה במהדורת החדשות בטלוויזיה. בנה אוכל כשמול עיניו מתרוצצות תמונות מזעזעות מקרבות בין חיילים למחבלים, דיווח על נערה שנאנסה על-ידי חמישה משכניה, ולקינוח - כתבה על נער שהתייתם כשאביו ירה באמו ולאחר מכן בעצמו. מסתבר שחשיפה פסיבית לאלימות - בדיוק כמו חשיפה פסיבית לעישון - משפיעה ומזיקה.
גם הספרים יכולים להזיק
"חשיפה אקטיבית לאלימות היא כותרת הגג לכל המצבים שבהם הילד שותף למעשה תוקפנות, או כתוקף, או כשמתקיפים אותו", מסביר הפסיכולוג החינוכי חיים עמית, העומד בראש המרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים. "בחשיפה פסיבית מדובר על כל המקרים שהילד קולט את האלימות מצפייה בחדשות ובסרטים, מקריאת ספרים, שהיא הרע במיעוטו, או מהאזנה לשיחות שמתנהלות בביתו, סביב השולחן. הוא שומע את הוריו מתלחשים על בעל שרצח את אשתו. הוא שומע את אחיו הגדולים דנים בידיעה שמתפרסמת בעיתון בהבלטה - נער הלך למועדון עם חברתו היפה, בחור אחר התחיל איתה, והנער שלף סכין ודקר אותו. מה שהילד רואה ושומע לא עובר לו ליד האוזניים. זה נכנס".
על החשיפה הפסיבית מדברים הרבה פחות, ביחס לחשיפה האקטיבית "מפני שהיא הרבה פחות דרמטית ממצבים שבהם מעורבים הילדים עצמם", מוסיף עמית. "אבל ההשפעה הפסיבית הרבה יותר מקיפה והרבה יותר מסוכנת מפני שהרבה פעמים מדובר במסרים לא מודעים שנקלטים אצל הילד, וגם אנחנו, כהורים וכמחנכים, לא מודעים לעובדה שהם נקלטו אצלו.
בכל סרטי הקומיקס לגיל הרך יש מעשי אלימות גדולים. סקר שנערך בארצות-הברית העלה, שעד שהילד האמריקני מגיע לגיל 13 הוא צופה בטלוויזיה ב-100 אלף מעשי תוקפנות. בישראל עדיין לא נערך סקר שמנה את סצינות התוקפנות שעליהן מתחנכים ילדינו, אבל ידוע, שילד ישראלי צופה בטלוויזיה יותר שעות ביום מילד אמריקני".
אילו סצינות התוקפנות היו מגיעות אל הילד במינון מסוים, ייתכן שאפשר היה למצוא בהן איזושהי תועלת. עמית מביא כדוגמה את הסידרה הפופולרית של ספרי "צמרמורת". לדבריו, "יכול להיות לה פן חיובי בכך שהילד מדמיין לעצמו מצבים מפחידים, חושב מה הוא היה עושה, ובכך מחסן את עצמו מהפחד מהם. אבל למרות שאנחנו, כהורים וכמחנכים, רוצים מאוד שהילדים יקראו, קשה להמליץ על הספרים האלה. יש בהם המון אלימות לשמה, שהשפעתה על הילד היא לא בכיוון המזכך - זה שגורם לו לעדן את דחפיו - אלא להפך, זה שמעודד אותם להתפרץ".
בעיקר במשדרי אקטואליה
איפה החשיפה הפסיבית בולטת יותר?
"לצערנו, היא קיימת בעיקר במשדרי אקטואליה. ב-11 בספטמבר, כשמגדלי התאומים קרסו, הפריצה של החדשות היתה בארבע אחר-הצהריים, בתוכניות הילדים, והם ראו בזמן אמת את המטוסים שנכנסים לבניינים ואת האנשים שקופצים מהחלונות. במצב כזה, הורים ואנשי חינוך מוצאים את עצמם חסרי אונים. הרי הם רוצים שהילדים יראו חדשות, ופתאום החשיפה כבר לא בשליטתם. אבל דווקא מצבים כאלה מגבירים את התפקיד והחשיבות של הורים ו אנשי חינוך. אם יהיו מודעים לסכנות של חשיפה פסיבית, הם גם יוכלו להתמודד עם תוצאותיה".
שתי תוצאות עלולות לנבוע מחשיפה פסיבית לאלימות: אלימות גוברת וחרדה קשה. את עידוד האלימות עמית מחלק לשני סוגים. "התוצאה הראשונה היא הקהיית סף הרגישות לתוקפנות. מרוב שאנחנו חשופים לגירויים תוקפניים ואלימים, ומרוב שאנחנו שומעים כל הזמן על מקרי אלימות במשפחה ובחברה, הילדים שלנו תופסים שזה, בעצם, העולם. שהעולם מורכב מתוקפנות ברמה גבוהה, ואז כל הדברים הקטנים בחיי היומיום, כמו 'אל תרביץ לאחיך הקטן', או 'אל תרים את היד בכיתה', מתגמדים ומאבדים את משמעותם.
"בעולם האלים הזה גם מרחפת סכנה מעל תהליך האמפתיה. יש סכנה שהוא ייפגע, שכל הרגישות של הילד תאבד. לא רק שהוא לא יזדעזע מהעובדה שאירוע מסוים התחולל, הוא גם לא יהיה מסוגל לחוש רחמים ולהשתתף בצערו של האחר". לחיזוק דבריו מצטט עמית את תיאוריית הלמידה התצפיתית של הפסיכולוג האמריקני בנדורה, שממנה נובע, כי הגידול במקרי האלימות בקרב ילדים נובע מחיקוי והזדהות עם מודלים תוקפניים. "בנדורה קבע, שזה מספיק חמור שהילד צופה באופן פסיבי במודלים תוקפניים, באנשים אלימים מסביבתו שהוא מחקה את התנהגותם, אבל הלמידה הזאת מתחזקת כשהמודלים התוקפניים גם זוכים באיזשהו חיזוק חיובי.
לדוגמה, אם ילד צופה בטלוויזיה במעשה אלימות ואחד ההורים זורק הערה שמשבחת את המעשה או את השחקן הגיבור שביצע אותו - האפקט הוא דרמטי מבחינת הילד. הוא גם צופה במודל וגם לומד שזו הדרך הנכונה לנהוג".
לשאול שאלות כל הזמן
התוצאה השנייה של החשיפה הפסיבית היא, כאמור, הגברת החרדה מפני תוקפנות ואלימות. לדברי עמית, "זה קורה בעיקר אצל ילדים שהם יותר רגישים מטבעם, כאלה שכל נושא התוקפנות מלכתחילה קשה להם, או אצל ילדים שמצבם החברתי בעייתי והם כבר חוו או חווים מעשים תוקפניים".
אז מה עושים?
"בשלב הראשון, חשוב מאוד לברר ולהבין את הדרך שבה הילד תופס את האירועים האלימים-תוקפניים שאליהם נחשף. כיוון שמדובר בהיחשפות בלתי-מבוקרת, שמתרחשת כל הזמן, אנחנו חייבים לשאול. נגיד שרואים בטלוויזיה ילד דוקר חבר בפתח מועדון ריקודים, או נניח שמדברים בבית על מריבה בעניין מקום חנייה שהסתיימה ברצח, והילד רואה ושומע יחד איתנו. אז בואו נשאל את הילד: 'מה אתה חושב על זה? מה דעתך על זה?'
"הילד יכול להגיב באדישות - או שהוא באמת לא שמע מפני שהיה עסוק בדברים אחרים, או שהוא טוען שלא שמע מפני שזה לא מעניין אותו. יכול להיות שהילד יגיב בהזדהות ויכריז 'מצוין, נהדר!',וגם יכול להיות שהילד יגיב בחרדה גוברת. הוא יגיד 'הסיפור הזה מפחיד אותי' או יספר על חלום רע שפקד אותו בלילה ועל פחדים אחרים שמציקים לו.
השלב השני, שהורים ואנשי חינוך יכולים לבצע רק אחרי שהשלימו את הראשון, הוא פעולה מאזנת. "לפעמים אנחנו, בגלל החרדות שלנו, נוטים להלביש על הילדים רגשות ויצרים שבכלל לא שייכים אליהם ולכן אין טעם לבצע פעולה מאזנת או מתקנת לפני שביררנו את עמדת הילד. אם רואים שהילד מביע הזדהות עם מעשה התוקפנות או עם התוקפן, נסביר לו שיש דרכים רבות להתמודד עם קונפליקטים לפני שמגיעים להרמת יד.
"לילדים של ימינו אין סבלנות לדחות סיפוקים, ואנחנו אלה שחייבים ללמד אותם שלא הכל משיגים מיד ושבכוח הזרוע לא משיגים דבר. אם נראה שהילד מזדהה עם הנתקף, ומביע חרדה גוברת, עלינו להרגיע אותו ולהסביר לו שלא כל האנשים רעים, יש גם אנשים טובים, ולא כל הדרכים הביתה מסוכנות, יש גם דרכים בטוחות, ואנחנו כאן, איתך, תמיד".
עמדה חד-משמעית נגד אלימות
השלב השלישי הוא הפגנת עמדה חד-משמעית של ההורים כנגד תופעות אלימות ותוקפנות בכל הפעמים שהם נחשפים אליהן יחד עם הילדים. עמית מסתמך על מחקר שהתפרסם לפני כשנתיים בארה"ב, ובדק תגובות של הורים למשחקים תוקפניים של ילדיהם, ומה קורה לילדים בעקבות תגובות אלה. "באופן די הגיוני, כשההורים חיזקו את התגובות לתוקפנות בקריאות כמו 'איזה יופי, תחזיר לו, אל תשתוק, טוב שאתה מחזיר!' הם עודדו את הילד לתוקפנות, שהשפעתה באה לידי ביטוי לא רק במשחק, אלא בחיים בכלל.
"חשוב שהורים ואנשי חינוך יאמינו בעצמם. כיום אנחנו מרגישים מיואשים, שזה גדול עלינו, שהמעמד שלנו כבר לא משמעותי. ואילו אני טוען שיש לנו מה לעשות בעולם הזה, ושתפקידנו להביע עמדה חד-משמעית כנגד אלימות ותוקפנות, גם במצב של היחשפות פסיבית, גם כשלא עושים משהו רע לילד הפרטי שלנו".
ומה קורה כשאיזה בריון מרביץ לילד הפרטי שלך? במקרה כזה מותר להורים לעודד את הילד שיחזיר לו?
"לא. ההורים צריכים להפגין גדלות נפש ולעזור לילד למצוא פתרונות נוספים שאינם אלימים. כשהם אומרים: 'תן לו בשיניים' ו'תחזיר לו באבי-אביו', הם אולי פותרים את הבעיה לטווח קצר, אבל בטווח הרחוק נוטעים בילד את הגישה האלימה. גישה זו תבוא לידי ביטוי לא רק כשההורה מעוניין בה - ביחסים מול ילד שמתקיף - אלא גם ביחסים של הילד עם ההורה עצמו ועם אחיו הקטנים, ואפילו כלפי המורה שכועסת עליו בכיתה.
"מחקרים שבדקו את הנושא העלו, שרוב ההורים אומרים לילד 'אם הרביצו לך אז תחזיר', רק כשמדובר ביחסים כלפי חוץ, לא ביחסים בתוך הבית והמשפחה. אבל אי אפשר להפריד בנפש ובהבנה של הילד בין פנים לחוץ. כשמטיפים לאלימות, היא מתפרצת בכל התחומים".
במציאות של חיינו אי אפשר לנתק את הילדים מאירועי האקטואליה. האם אתה מצדד ברעיון של מהדורת חדשות לילדים?
"באידיאל, יש מקום למהדורת חדשות שתעביר את המידע בהתאם לגיל וליכולת של הצופים, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות עד שרעיון כזה יתממש, וגם אז לא בטוח שהצנזורה תעבוד ושהילדים יצפו רק במהדורה שמכוונת אליהם. לכן, במקום לנסות להקים מנגנונים נפרדים, חשוב שכל הורה ייקח על עצמו תפקיד אקטיבי בליווי הילדים מול ההיחשפות הפסיבית.
"כשמדובר בחשיפה לאירועים אלימים ברמה הבטחונית-לאומית, אירועים שהתקשורת חוזרת ומקרינה ללא הרף, יש לי המלצה לכל אדם, בכל גיל. "המלצתי היא לצפות בהם כמה שפחות. ראינו פעם אחת, הרגשנו את הכאב והזעזוע, וזהו, מספיק. "העובדה שנראה אותם שוב ושוב, תקהה את סף הרגישות שלנו או תגביר את החרדה. יש גם תופעה של התמכרות לזוועה. למה צריך לראות בפעם המאתיים את האנשים שקופצים מחלונות מגדלי התאומים או את אלה שצונחים לתהום כשהרצפה נבקעת באולמי ורסאי? בואו נהיה בעלי-אונים במקום חסרי-אונים, ונעצור את השידורים החוזרים. העובדה שנכבה את הטלוויזיה לא תגרע ממידת הכאב שלנו, היא רק תעזור לנו להישאר קצת יותר שפויים".