לפני שנתיים, וזה היה כל כך מזמן, חשבו רוב אזרחי ישראל היהודים שהדבר המאיים ביותר על קיומה של המדינה הוא הסכסוך בין דתיים לחילונים. החרדים מילאו אז בתודעה החילונית את התפקיד החיוני של האחר, זה שעוזר לי להגדיר את עצמי על ידי מה שאני לא. הדברים היו נכונים במיוחד ביחס לחברי הכנסת של המפלגות החרדיות, ובראשם החכ"ים של ש"ס.
שנתיים חלפו, והאיום המרחף הוא אחר. השסע בין חרדים לחילונים חזר לגודלו האמיתי. את תפקידם של ח"כי ש"ס כטוטם השנוא של החברה היהודית - הפעם חילונית כדתית – ירשו חברי הכנסת הערבים. כל השנאה, הפחד רגשות הנקם, שהחלק הנאור יותר (או הגלוי פחות) של הציבור היהודי אינו מרשה לעצמו להפגין כלפי האזרח הערבי באשר הוא, מתנקז אל אותה קבוצה פרלמנטרית קטנה שבין חד"ש לבל"ד.
בסוף השבוע שעבר, לאחר שנודע שאחמד טיבי ומוחמד ברקה ישבו באותו חדר עם בכיר בחזית העממית, התחדשו הקריאות להעמיד אותם לדין. הן באו, כמובן, בעקבות ההחלטה המטופשת להסיר את חסינותו של עזמי בשארה. התמונה הקולקטיבית לא רק מאיימת על הגדרתה העצמית של ישראל כדמוקרטיה; היא מעידה שרבים בציבור היהודי אינם מבינים כלל שמצוקתו של הח"כ הערבי מאיימת עלינו לא פחות מאשר עליו.
הח"כים הערבים, תרצו או לא, הם הביטוי להשתתפותם של אזרחי ישראל הערבים בתהליך הדמוקרטי בישראל. מה עדיף – ח"כ מן התנועה האיסלאמית במשכן, או החרמת הבחירות על ידי פלג אחר של התנועה? אם בשארה או טיבי יורחקו מהפרלמנט, האם התחליף להם יהיה בדמות ערבים "טובים" יותר, או אולי דווקא בדמות תחושה גוברת בציבור הערבי שאין שום טעם לשחק את המשחק במשותף אתנו?
מצוקתם של הח"כים הערבים נובעת, במידה רבה, מכך שאין להם מעמד אמיתי בפרלמנט. שום ממשלה, פרט כמובן לממשלת רבין השנייה, לא ספרה אותם. אהוד ברק לא רק שלא חשב אי פעם ברצינות להסתמך על תמיכתם במהלכיו המדיניים, אלא גם נמנע ככל שיכול מלפגוש בהם. 110 ח"כים אחרים, חלקם אנטי-ציונים מוצהרים, נחשבים שותפים בפוטנציה לקואליציה ופרטנרים אפשריים לסחר סוסים פוליטי. הערבים יוק.
בהיעדר המנוף הפרלמנטרי הזה, ח"כ ערבי נזקק – יחסית לעמיתו היהודי – למאמץ כמעט בלתי אנושי כדי להשיג משהו למען האלקטורט שלו. מה שנותר לו הוא רק המכנה המשותף הנמוך ביותר של התודעה הערבית-ישראלית, זו שנוגעת למאבקם של הפלסטינים. מאשימים את הח"כים הערבים בהקצנה; חלק גדול ממנה נובע מכך שדרך האמצע חסומה מבחינתם.
הממסד הישראלי מעדיף לעבוד עם ראשי הרשויות המקומיות הערביות, ולראות בהם את המנהיגות האותנטית של האזרחים הערבים. נכון, לראשי הרשויות - שיש להם עניינים יומיומיים עם השלטון – יש אינטרס לשמור על פרופיל פרגמטי יותר. אלא שמי שחושב שברמה הלאומית ישמע מהם זמירות אחרות, טועה. ומי שחושב שדיכוי הח"כים הערבים יוליך למשהו אחר חוץ מהכרה גוברת והולכת בקרב הציבור הערבי שהמשחק הדמוקרטי בישראל לא נועד לו, עוד יקצור סופה.