יש שיגידו כי זה ממש לא הזמן. יהיו שיסבירו כי אין להם כוח לשמוע. אבל תאונות הדרכים אינן מושפעות מהמצב הביטחוני, ממעמדנו בעולם, ממספר התיירים הנכנסים, תפוסת בתי המלון או מזג האוויר. תאונות הדרכים פשוט ממשיכות להכות בנו. על הכביש, בעיתונים, בין בני משפחה, מכרים או חברים לעבודה.
לצערנו, תאונות הדרכים לא יעלמו סתם כך, מודעות האבל ימשיכו להתנוסס בעקבות פעולה שגויה של נהג וקינות ימלאו את בתי העלמין לאחר טעויות בשיקול הדעת. כך שבינתיים, עד שדברים יקבלו תפנית רצויה ומושכלת, כדאי לפחות לדעת למה ולמי להאמין. ונתחיל במיתוסים הרווחים, שכל קשר בינם ובין המציאות על הכביש מקרי בהחלט, או לחילופין מייצג אינטרס כלשהו. פרק ראשון בסדרה.
ככל שגדל מספר המכוניות על הכבישים, עולה מספר הנפגעים בתאונות דרכים.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 1951 נעו על כבישי ישראל 34 אלף כלי רכב בלבד. באותה שנה, אירעו 3,732 תאונות דרכים ונהרגו 212 איש - כלומר, הרוג אחד לכל 160 מכוניות, או הרוג לכל אחת מ-17 תאונות.
ב-1961, עשר שנים מאוחר יותר, נעו על כבישי ישראל כ-80 אלף כלי רכב, אירעו 8,790 תאונות ונהרגו 244 איש - כלומר, הרוג אחד לכל 328 מכוניות, או הרוג לכל אחת מ-36 תאונות.
ואילו בשנת 98', כשבישראל היו מיליון ו-675 אלף כלי רכב, נרשמו 25,337 תאונות עם 548 הרוגים - כלומר, הרוג לכל 3,056 מכוניות, או הרוג אחד לכל אחת מ-46 תאונות.
לפי נתונים אלה, ביחס למספר כלי הרכב חלה ירידה עצומה בשיעור התאונות בין 1951 ל-1998, וירידה לא פחות דרמטית בשיעור ההרוגים. ביחס למספר התאונות ירד שיעור ההרוגים בשני שליש, לא פחות.
השנה נעים על כבישי ישראל כשני מיליון כלי רכב, ומספר ההרוגים בתאונות יגיע ככל הנראה ל-500. אז נכון כי לעומת 1951 הוכפל מספר ההרוגים, אך מספר כלי הרכב גדל פי 58!
איך מסבירים את זה? יש לא מעט אפשרויות, אך בכל מקרה, ולמרות מה שמקובל לחשוב, תשתיות הכבישים בכל זאת השתפרו, הנוהגים ברכב עושים זאת טיפ-טיפה טוב יותר וכמובן שגם לבטיחות המשתפרת של המכוניות יש חלק בעניין.
מרבית התאונות נזקפות לחובת אי-זהירות ויכולת של נהגים, או תשתית גרועה.
כמעט 40 אחוז מהרוגי תאונות הדרכים בישראל הם הולכי-רגל: לא נהגים, לא נוסעים, לא נהגים צעירים וחדשים - הולכי-רגל, שרובם נפגעים בתאונות בגלל התנהגות לא זהירה מצדם.
כך במקרה של חציית כביש שלא במעבר חציה, התפרצות לכביש בין מכוניות חונות, ריצה של ילד אחרי כדור מתגלגל, חציית כביש ברמזור אדום, ירידה למעבר חצייה כשהכביש אינו פנוי וכדומה.
בניגוד לנוסעים במכוניות, שחוקי הפיזיקה והתנועה מגבילים לעיתים את שליטתם בכלי הרכב, הולכי-רגל מסוגלים לשלוט טוב הרבה יותר בביטחונם בכביש. השיטה הכי פשוטה היא - לא לרדת לכביש בשעה שמכוניות מתקרבות לנקודת החציה.
אבל כמעט 200 הולכי רגל נהרגים על הכבישים מדי שנה, חלקם הגדול - רק בגלל שלא שמרו על הכלל הפשוט הזה. ויש אגב שתי אוכלוסיות שחשופות ביותר לצרה הזאת: ילדים וקשישים.
נהגים צעירים אחראים לרוב התאונות.
נכון שברדיו שומעים ללא הרף כי "51 צעירים נהרגו מתחילת השנה בתאונות". אבל אל תשכחו שחלקם היו ילדים, חלקם הולכי-רגל, חלקם נסעו (ולא נהגו) במכוניות ואחרים נפגעו שלא באשמתם.
אין ספק שנהגים צעירים הם חסרי ניסיון, וזאת עובדה. מותר להניח שחלקם הלא-קטן מפגינים על הכביש ביטחון עצמי מופרז וחסר הצדקה. אך סיבות אלה גורמות להם בעיקר להיות מעורבים בתאונות מסוג מסוים מאוד - אובדן שליטה ברכב, סטייה מהכביש לשוליים, התהפכות ופגיעה במכוניות חונות או בעצים.
אבל בתאונות החמורות באמת מעורבים דווקא נהגים ותיקים יותר, ולא פעם מוצאים שם את מי שמכונים "נהגים מקצועיים": אלו הם נהגי אוטובוסים, טנדרים ומשאיות, שמקצועם מחייב אותם להימצא מאחורי ההגה במשך שעות רבות מדי יום.
והנה, אולי דווקא בגלל תחושה ש"הכביש הוא שלנו", דווקא נהגים אלה מעורבים בתאונות קשות, הנגרמות עקב אי ציות לתמרורים, חציית צמתים ברמזור אדום, עקיפה מסוכנת תוך חציית קו לבן, סיבוב פרסה במקום אסור וכדומה.
נהגים כאלה, כך מתברר לא פעם, לא טורחים במיוחד להקפיד על בטיחות כלי הרכב שבהם הם שוהים במשך שעות רבות מדי יום, וגם זו סיבה לא זניחה תאונות.
טור זה מבטא את דעתו האישי של הכותב, ואינו מייצג בהכרח את דעת המערכת