דו הוא דב לבן צפוני, בניו יורק

מתחפשים, רוקדים, שרים ומעירים עם "צלילי המוסיקה". טרנד חדש בניו יורק

“באנו לשיר, להתפרק ולהנות עם כל המשפחה", אומר ג'ון ווד, גבר ניו יורקי הלבוש כנער אוסטרי, יחד עם אשתו אן, או מריה (מצוידת בוילון), גיסתו, הנזירה, ושתי הבנות, בדמות נערות אוסטריות חסודות שמזכירות כי קודם כל הן רוצות כל לזכות בתחרות התלבושות. בסופו של היתה אן הנציגה היחידה של המשפחה שזכתה במקום השני בתחרות התחפושות (הפרס היה דיסק - של צלילי המוסיקה כמובן) אבל מהאווירה ששררה באולם, נראה כי אף אחד לא יצא מאוכזב מהערב.

 

מופע הקולנוע של רוקי, גרסת 2000

 

מתגעגעים למופע הקולנוע של רוקי? זוכרים את האורז, העיתונים והנרות? החלופה של שנות האלפיים ואחת ההצלחות הגדולות ביותר בלונדון יובאה החודש לניו-יורק באמצעותו של דייוויד פוסטר, מפיק תיאטרון בן 33. מדובר בשילוב של תחרות תחפושות, מופע אינטראקטיבי וקריוקי שהתחברו לסרט המוסיקלי המצליח ביותר בכל הזמנים. היחצ"נים יודעים לומר, כי כבר בשבוע הראשון של המופע, בזיגפילד תיאטר הוותיק בניו יורק, היו ההכנסות למעלה ממאה ועשרים אלף דולר, למרות שדמי הכניסה צנועים יחסית – 20 דולר למבוגר, 15 לסטודנטים ולילדים.

 

לצעוק בוז לנאצים

 

"לשיר עם צלילי המוסיקה" היא ההזדמנות שלכם לשיר בקול רם עם ג'ולי, לעודד את ילדי משפחת וון טראפ, לנבוח על נער המברקים רולף, לצעוק בוז לנאצים, לקלל את הברונית ולצעוק לעבר המסך כל דבר שעולה במוחכם. תזכורת קלה: הסרט מבוסס על סיפורם האמיתי של מריה קוטשרה, נזירה מתלמדת מזלצבורג שעזבה את המנזר והחלה לעבוד כאומנת בביתו של קפטן ואן טראפ, אלמן ואב לשבעה ילדים. בסרט היא מצליחה תוך זמן קצר להחזיר את השירה ואת שמחת החיים לבית. מריה והקפטן מתאהבים, מתחתנים, לא לפני שהם מסלקים מהתמונה את ארוסתו של הקפטן, הברונית המרושעת, ומקימים עם הילדים מקהלה משפחתית. אחרי שהנאצים מספחים את אוסטריה נאלצים בני המשפחה לברוח מארצם האהובה. ב-2.3.65 יצא הסרט "צלילי המוסיקה" בכיכובה של ג'ולי אנדרוז לאקרנים. עד היום גרף הסרט 160 מיליון דולר ונחשב לסרט המוסיקלי המצליח בכל הזמנים.

 

מדריך מפורט לקריאות ביניים

 

חזרה לספטמבר 2000. בכניסה לאולם מתגודד הקהל, מכל הגילאים והסוגים, שנמלט מהערב הגשום. בין הבאים נזירות (גברים ונשים), זוג מריונטות, ילדים וילדות אוסטריים במכנסיים קצרים וכובעי נוצה ושמלות לבנות עם סרט כחול ועוד קבוצה של נשים עם משהו מוזר על הראש, שלא ברור למה בדיוק הן התכוונו, אבל העיקר שמצב הרוח שלהן מרקיע שחקים. נאצים, אן לפחות נאצים בתחפושת, אינם מתקבלים פה בברכה.

לאחר שכולם הצטיידו באוכל ושתייה, עולה המנחה של הערב, ננסי גולדמן, סטנדאפיסטית מקומית מצחיקה במיוחד, ומדגימה איך משתמשים בחבילת האביזרים המוצעת לבאי ההופעה: פרחים לבנים מפלסטיק, שעל הקהל לנופף בהם כשקפטן וון טראפ שר "איידלוויס", חתיכת בד שנועדה להזכיר למריה שניתן להכין בגדים מוילונות והפתעה מקפיצה במיוחד לסצינת החתונה. ננסי גם מלמדת את הקהל את תנועות הידיים המתלוות לשיר "דו רה מי", ומציעה מדריך מפורט לפעילות וקריאות הביניים המתלוות לסרט. כולנו מדגימים בפניה את המיומנות שלנו, ולאחר תחרות תחפושות מהירה, היא יורדת מהבמה על רקע הרי האלפים המתעוררים לצלילי המוסיקה, לא לפני שהיא קוראת לעודד בצהלות שמחה את מריה (אנדרוז) המפציעה על המסך הענק. הקהל משתולל.

 

המסיבה העליזה של הברונית

 

הסרט מקסים, אם כי מיושן, אך זה לא העיקר. המילים מופיעות על המסך וכולם שרים את השירים כאילו לא עברו שנים מאז ראו את הסרט לאחרונה. האביזרים נשלפים אחד לאחד ותנועות הידיים נלמדו כהלכה, אבל את הערב עושות קריאות הביניים וההערות המגלגלות את הקהל מצחוק. אנשים מפגינים את היצירתיות שלהם, החל מהערות על הלבוש, דרך עצות לשחקנים ועד לקונוטציות חדשות לאירועים שחוקים כמו המסיבה ה"עליזה" אותה מארגנת הברונית. למרות אורכו של הסרט וכמה קטעים מתים, אולם שלם מתלהב בטירוף באירוע יוצא הדופן הזה.

לא קשה לדמיין קהל ישראלי מתחפש ושר "דו – הוא דב לבן צפוני", לתשומת ליבו של מפיק מקומי זריז.