א.ב. יהושע: "לקרוא, ופחות לראות טלוויזיה"

האם לסופר יש תפקיד חברתי? אילו סופרים מרתקים אותו? מבחר מהפורום עם א.ב. יהושע

א.ב. יהושע התארח בפורום הספרים של ynet, היום (ה') בין 14:00 ל-16:00, וענה על שאלות הגולשים. להלן המיטב: אילו סופרים הוא אוהב, האם הוא חוזר לספריו הישנים, מה הוא ממליץ לכותבים מתחילים והאם לסופר יש תפקיד חברתי? כל התשובות.

 

- האם אתה חוזר וקורא את הספרים שכתבת לאחר שהם יצאו לאור?

 

"בדר"כ אינני קורא מיד ספרים שכתבתי. אבל לפעמים כשאני נתקע בכתיבתי, ונתקף ייאוש, אני פותח ספר שכתבתי לפני שנים ומנסה לקבל ממנו עידוד והשראה. לגבי 'הכלה המשחררת', שנכתב לאחר 'מסע אל תום האלף', צריך הייתי לעשות דיאטה ללשון המהודרת והדשנה של 'מסע אל תום האלף'. ולכן לקחתי את אחד מספרי האהובים עלי ביותר, 'מולכו', וקראתי אותו, וצחקתי איתו, והוא, בעברית המדוייקת והבינונית שלו, עזר לי להוריד את השומנים המיותרים של 'מסע אל תום האלף' למען ספר שנכתב בהווה הישראלי הלא-מהודר בכלל. כך 'מולכו' עזר לריבלין. סוף סוף שניהם ירושלמים מהרבה דורות, אם כי הראשון ספרדי והשני אשכנזי."

 

- אילו סופרים צעירים מרתקים אותך בתקופה זו, פוסט מודרנית ורבת קולות?

 

"אני מעריך מאוד את כתיבתו של יובל שמעוני , שבדרכו המיוחדת, כותב אף הוא טקסט שאפשר לכנות אותו פוסט-מודרני. אם כי הוא רחוק מלהיות קליל ומשעשע. גם כתיבתה של אורלי קסטל-בלום במיוחד בקבצי הספורים הראשונים שלה, מושכת אותי מאוד, וזוכה להערכתי."

 

- מהם הספרים הטובים בעיניך?

 

"הרומאנים של טולסטוי, דוסטייבסקי, בלזאק, פלובר. אל המגדלור של וירג'יניה וולף, הקול והזעם, אור באוגוסט של פוקנר, יוליסס של ג'וייס, הסיפורים של קפקא, סיפור פשוט של עגנון ובית בונדנברוק של תומאס מאן."

 

- יש לך המלצות לכותבים מתחילים?

 

"לקרוא ולקרוא ופחות ופחות לראות טלוויזיה."

 

- האם לסופר יש תפקיד חברתי-היסטורי?

 

"יש סופרים, ואני ביניהם, שמרגישים שיש להם מה לומר בענינים הציבוריים, ושיש קהל שמוכן להאזין להם. לשבחו של הציבור בישראל אפשר לומר שגם כאשר הייתי וגם חלק גדול מחברי במיעוט קטן ביחס לדיעותינו לגבי הפשרה עם הפלסטינים, הציבור שמע אותנו בכבוד ובסבלנות, גם כאשר ברובו המכריע לא הסכים לדעותינו. הכבוד והסבלנות נבעו מכך שהוא ידע שאיננו קשורים לשום מערכת פוליטית במובן הצר של המילה, אם כי תמכנו פוליטית באידיאולוגיה מפלגתית מסויימת.

"הקשר המועט שלי עם פוליטיקאים שהיה בעיקר קשר של שיחות וחילופי דברים היה בסה"כ מתסכל וספק אם הרגשתי שאני אכן משפיע השפעה של ממש."

 

- מדוע אתה פרו ערבי כל כך?

 

"אינני פרו ערבי, ואינני אנטי ערבי. אני מאמין שאם הערבים במישור הרחב של המזה"ת ובוודאי במישור המצומצם של א"י נצטרך לחיות לעד. ולכן אנחנו חייבים, א' להבין אותם לטוב ולרע, לדעת גם להיזהר מהם וגם לא להכאיב להם, וגם להתפשר איתם, ע"מ שנוכל למצוא את הדרך לדו קיום, כי אחרת במוקדם או במאוחר דווקא כמיעוט במזה"ת אנחנו עלולים ללכת לאבדון. לכן, לא רק במדיניות אלא גם בספרות ובתרבות עלינו לשאוף להכיר אותם הכרה עמוקה, גם כשכנים, גם כאויבים וגם כשותפים לעתיד לבוא."

 

- מאחר והמציאות מאז כהונתו של רבין ז"ל השתנתה כיאה למדינת ישראל, ומאחר ונדמה כי ההנהגה הפלסטינאית מתקשה בשיתוף פעולה בשנה וחצי האחרונות, האם דעותיך השתנו?

 

"אני בהחלט רואה את ההפרדה החד צדדית החלקית והזמנית (פינוי כ 40% מן השטחים, פירוק ההתנחלויות הקטנות, והעיקר - בניית גדר גבול ממשי שגם יגן עלינו מפני פיגועים וגם יאפשר להנהגה פלסטינית סבירה יותר לעצור את המפגעים מן העבר השני של הגבול). וכל זה ע"מ להוריד את רמת האלימות הנוראה וליצור איזו תשתית סבירה שתאפשר עוד 4-5 שנים לחזור לשולחן הדיונים ע"מ להגיע להסכם הקבע."

"צר לי מאוד שחברים טובים מן השמאל עדיין מקווים לפתרון הסופי נוסח ברק, כאשר לא הפלסטינים ולא העם בישראל מסוגלים בכלל להגיע אליו. מוטב איפוא ללכת להצעת ביניים והעיקר להפחית את הדם הנשפך."

 

- נדמה לי ש"הכלה המשחררת" שונה בהרבה מספרים קודמים שכתבת. גם בסגנון הכתיבה וגם בנושא - הפעם בחרת לשלב את ההסטוריה (כמו ב"מר מאני" ו"מסע אל תום האלף") עם ההווה (כמו ב"המאהב" או "השיבה מהודו").

 

"אני חושב שאבחנתך צודקת. שילבתי את המימד ההיסטורי שתמיד מושך אותי ומרתק אותי בתוך סיפור מובהק של ההווה, גם כחומר עיוני וגם כחומר שמעורר את הדילמות המוסריות של הגיבור הראשי. הצירוף של חומרים שונים, כולל השירה הערבית, נראה לי מושך ביותר ע"מ לגוון את המגע האינטימי של הגיבור עם הערבים הצעירים שיובילו אותו בדרך עקלקלות אל פתרון המועקה האינטימית מאוד שהציקה לו ביחס לגירושי בנו."

 

- האם באמת אפשר להבין את הערבים רק על פי שירתם וסיפוריהם, כמו שריבלין חושב (לפעמים)?

 

"ודאי שלא רק על פי שירתם וסיפוריהם. אבל נדמה לי שלגבי הערבים יש מקום מיוחד לשירה ולסיפורים העממיים. לא רק משום החשיבות העצומה שהם מייחסים לשפתם העשירה והיפה, ולא רק משום שאותה שפה מאחדת ציבורים כה גדולים של ערבים מארצות שונות, אלא גם בגלל שאמצעי התקשורת הרגילים הדמוקרטיים חסומים בפניהם, בגלל משטרים דכאניים וצנזורות חמורות. חלקן צנזורות פנימיות שהן חמורות יותר מצנזורות רשמיות. ולכן הספרות והשירה יכולים לשמש נתיב הבעה לא רשמי אבל גם פנימי יותר. וכדאי מאוד לבדוק אותו.

"אגב, בכל עם כדאי לבדוק את הלך רוחו, את ערכיו ואת המנטאליות שלו דרך היצירות הספרותיות. לו היינו קוראים טוב יותר את ברנר ואת אורי צבי גרינברג בתחילת המאה, היינו מקבלים מסייסמוגרפים רגישים אלו אזהרות ברורות לגבי השואה ההולכת וממשמשת.

"העיסוק של ריבלין בחומרים שהשאיר סוויסה בשירה ובפרוזה, משמשים לו גם כדרך ממשית להתקשר אל ערבים ממשיים, סמאהר וראשד, שהם בסופו של דבר יפעילו את הלחץ על פואד לצאת מקופסת המלצר המושלם ולגלות את האמת לגליה."

 

- ב"הכלה המשחררת" ריבלין מתוודע לאוסף של חומרים ספרותיים ושיריים מן העיתונות האלג'ירית בשנות הארבעים ומתחיל לפענח את משמעותם וכיצד הם מתקשרים לשורשי המאבק האלים באלג'יר, מתוך אמונה שאפשר יהיה להבין את הדברים מבעד לספרות ולשירה....מה שהופך את ריבלין לרומנטיקן מכמיר-לב, אבל - וכאן הבעייה: הלא "החומרים שסוויסה השאיר אחריו" (אחרי שנהרג בפיגוע)הם בדיוניים לגמרי. לא היו כאלה בעיתונות האלג'ירית... זאת אומרת שבאמת אי אפשר להבין את שורשי האלימות? האם זו הטענה הסמוייה כאן?

 

"הסיפורים (המומצאים) והשירים (האמיתיים) באו לתת שני דברים -

1. את הקודים המוסריים הסמויים של הכותבים ואולי גם של נמעניהם.

2. את האינטראקציה המסובכת והפתולוגית בין האלג'יראיים לבין הקולוניאליזם הצרפתי הממושך בארצם. ולכן, כן נדמה לי, אפשר להבין את האלימות האלג'יראית של ההווה וזה נרמז כמה פעמים בספר מתוך חור הזהות השחור שהשאירו הצרפתים בזהות האלג'ירית. שכן אין לשכוח - בניגוד לארצות רבות שהיו תחת קולוניאליזם אירופאי, אלג'יריה נחשבה במשך שנים רבות כחלק אינטגרלי מצרפת, ולכן זה היה קולוניאליזם מדרגה עמוקה יותר. ולכן גם פצעיו מיוחדים במינם. האם אפשר ללמוד מזה גזירה גם לגבי הפלסטינים שישתחררו אם ירצה השם בקרוב מאיתנו, את זה אני משאיר כבר לקוראים עצמם."