להתגפף עד מוות

לא כל התגופפות היא אהבה גדולה מהחיים. "האלמנה מסן פייר" מנסה להוכיח אחרת

סיפור המסגרת של "האלמנה מסן-פייר" מעניין מאוד; בשנת 1850, בקולוניה צרפתית קטנה, על אי מול חופי קנדה, נידון למוות ניל אוגוסט (אמיר קוסטוריצה), בריון מקומי, שיחד עם חבר רצח אדם שלישי מהסיבה המטופשת ביותר בעולם: השניים מודים בבית המשפט שרצחו את קפטן האוניה שלהם מחוץ לביתו, רק כדי לברר, בינם לבין עצמם, האם הוא "שמן" או סתם "גדול". אוגוסט, נידון כאמור למוות באמצעות הגיליוטינה, אבל באי הנידח אין גיליוטינה ואין מי שיבצע את העבודה המלוכלכת. עד שתגיע הגיליוטינה, נמסר אוגוסט להשגחתו של מפקד המשמר המקומי, הקפיטן (דניאל אוטיי). אשתו, מאדאם לה (ג'ולייט בינוש), מפתחת חיבה מהולה ברחמים אל הבריון שימיו ספורים, ומשתמשת בו לעזרה בטיפוח עציצי התבלינים שלה.

אט אט הופך אוגוסט, שכמעט אינו מדבר, לבחור פופולרי למדי. הוא מסתובב חופשי, עובד בעבודות מזדמנות ואפילו מתאהב באשה. כל זה כמובן מתרחש למורת רוחם המוחלטת של מושלי האי, הרואים באוגוסט רוצח מסוכן, ורק מחכים שתגיע כבר הגיליוטינה (המכונה "האלמנה") שתגאל גם אותו וגם אותם מיסוריהם. בסופו של דבר הדילמה מתגלגלת לפתחו של הקפיטן. הוא, בהיותו קשוב לרחשי לבה של אשתו האהובה, מסרב למסור את אוגוסט לידי השלטונות, ומפר בכך את חובתו כחייל של הרפובליקה. אשתו, המודעת לתוצאות הטרגיות של מעשי בעלה, אינה מניאה אותו מכך, ואת הסוף של כל זה אפשר רק לשער.

אבל דווקא מפני שהסרט כל כך טראגי, אפשר היה לצפות שמהלכיו הפנימיים יהיו מנומקים יותר. בקומדיה הרי לא בדיוק אכפת לנו למה אנחנו צוחקים. כל עוד זה מצחיק - זה בסדר. אבל כשמישהו עושה מאמצים שיטתיים להעציב אותנו - מוטב שזה יקרה מהסיבות הנכונות. וזה בהחלט לא המקרה כאן. האם ייתכן שהקפיטן, בהיותו גבר רציני וחייל במדים, לא מבין את ההשלכות של סירובו לשתף פעולה עם השלטונות? האם ייתכן שהוא נכנע ללא תנאי לגחמתה של אשתו, רק משום שהוא אוהב אותה - בלי שהוא מביא בחשבון את התוצאות הבלתי נמנעות של מעשיו? כל זה פשוט לא הגיוני. ואם ההסבר הוא (שוב) "אהבה גדולה מהחיים", אז במקרה הזה הוא פשוט לא מספיק.

 

אמרנו לכם

 

העובדה שהקפיטן ואשתו מתגפפים באופן פוטוגני בכל פעם שהם נפגשים, לא הופכת את אהבתם לגדולה מהחיים. נחוץ כאן נימוק פסיכולוגי עמוק יותר. אולי משהו שקשור לעברם של בני הזוג. אולי משהו שקשור ליחסיהם. בכל מקרה, נימוק כזה אינו קיים. והוא חסר מאוד. אחת ההפתעות הגדולות בסרט, עם זאת, היא הופעתו של הבמאי אמיר קוסטוריצה ("חלום אריזונה", "שעת הצוענים" ועוד). קוסטוריצה אינו שחקן, וכמו תמיד, כשלא-שחקן מופיע בחברת שחקנים מקצועיים, הוא גונב להם את ההצגה בקלות (כמו במקרה של לילי קוסאשווילי, אמו של הבמאי ב"חתונה מאוחרת").

קוסטוריצה בקושי מדבר, ומכיוון שהוא משחק תפקיד של בחור מוגבל משהו, המנעד הרגשי שלו מצומצם, וממילא לא נדרשים ממנו ביצועים מפוארים מדי. קוסטוריצה מתגלה כאיש גדול, פרוע משהו, שיכול להפוך תוך שניות לרצחני. התנהלותו בסרט מצוינת והיא בוודאי מרעננת נוכח תצוגות המשחק המצוחצחות של אוטיי ובינוש המשופשפים, שכל תנועה שלהם וכל מילה שהם מבטאים כבר נגועה באותה מודעות עצמית ואהבה עצמית, שהן המחלות הראשיות של שחקנים, ובמיוחד של שחקנים מצליחים.

בסופו של דבר, הנושא האמיתי של הסרט הוא אשמה. הרי אוגוסט הורשע בבית המשפט והוכרז רשמית כאשם ברצח. יכול היה להיות מאוד מעניין לראות, כיצד אשמתו הפרטית לגמרי של אוגוסט מתחלקת בין כל שאר גיבורי הפרשה והופכת לשלהם, עד לחורבנם הבלתי נמנע; כיצד הם עוזרים לו לשאת בנטל, ואגב כך הופכים לאשמים בעצמם. זה לא קורה. בסופו של דבר המניע של הסרט כולו הוא קלות ראש של אשה, שאינה מבינה את חומרת מעשיה, ובעלה, שנסחף אחריה, גם בלי מחשבה. כך, כשמגיע הסוף הרע, לנו, שחזינו אותו מראש, לא נותר אלא להגיד: אמרנו לכם? וזה כידוע סיפוק קטנוני מדי מכדי שנוכל ליהנות ממנו באמת.

 

האלמנה מסן-פייר". במאי: פטריס לקונט. תסריט: קלוד פראלדו. שחקנים: ג'ולייט בינוש, אמיר קוסטוריצה, דניאל אוטיי