ערוץ הילדים - גירסת שנות האלפיים

"לחיי האהבה" זהה לגמרי ל"לגעת באושר"? נו קידינג. הדס בשן על הטלנובלה החדשה בכבלים

בפורים זה נחמד להיות מקורי. בשאר התחומים בחיים זה לא עד כדי כך חשוב. והטלנובלות, עם כל המילים שכבר נשפכו עליהן, בין אם מתוך הערצה עיוורת, פולחן של מגניבות או ניתוח רציני של תרבות צריכת ההמונים - הוכיחו כבר מה עובד. הנוסחה כוללת אהבה בלתי אפשרית (רק שהיא כן אפשרית בסוף), פער מעמדות (הבחורה, אגב, תמיד תהיה עניה והבחור עשיר. בנות לא מסתדרות כל כך טוב עם כסף, אתם יודעים), וכעבור כמה חודשים - סוף טוב. הקהל הישראלי אמנם מאוד מסור ומתמכר, אבל אל תמתחו אותו יותר מדי - הוא בהחלט מעוניין בפרק סיום בו נסגרים כל הקצוות וכל אחד מוצא את מקומו בעולם. בבלאגן הזה שקוראים לו חיים, אנחנו אמנם זקוקים לריגושים, אך גם צריכים לדעת שהכל יסתדר בסוף - אם לא אצלנו, לפחות אצלם. זו הסיבה שטלנובלות דרום אמריקאיות, ולא אופרות סבון אינסופיות, הפכו לאחרונה מזוהות עם הישראליות עצמה, וש"לגעת באושר", שעשתה את כל זה בעברית, היתה מה שהיתה. אז נכון, מדי פעם נתגעגע, נשאל את עצמנו אם עפרה ונדב באמת מאושרים ביחד, האם איצ'ו יתחבר לצד הנשי שלו בכלא והאם אירית מקבלת חופשות טובות משלוותא - אבל בשאר הזמן נשמח לזכור אותם כמו שעזבנו אותם, מבעד לעדשת הווזלין.

 

מקוריות? תבואו מחר

 

ואז מה? אז זהו, שכמו שהוכיחו אחינו הדרום אמריקאים - תמיד אפשר לעשות עוד טלנובלה, עם סיפור דומה, גיבורים דומים ותפאורה באותם גוונים. מעכשיו, מדי יום, "לחיי האהבה", מבית היוצר של "לגעת באושר", והפעם זה כבר לא מתחבא ב"ויוה" אלא חשוף לכל בערוץ שלוש בכבלים. מה אמרתם? ש"לחיי האהבה" זהה לגמרי ל"לגעת באושר", עד לתלתל הבייבי ליס האחרון? נו קידינג. תיכף תגלו גם שמהדורת החדשות מדווחת כל יום בדיוק על אותה האינתיפדה או שחוקי הכדורגל לא ממש משתנים ממשחק למשחק. מי שרוצה מקוריות שילך ללמוד בשנקר. אנחנו, צופי הטלנובלות, זקוקים ליציבות, ואם מישהו ינסה לגעת לנו בהצעת הנישואים בפרק האחרון - לא נהיה לגמרי אחראים למעשינו.

זה לא אומר שאין מקום להפקת לקחים. מה שעשה את "לגעת באושר" היה הסיפור הפשוט אך המעניין, מיעוט הדמויות וגישה כללית שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. מה שמנע ממנה להיות יותר מנחמדה היה הפער בין שחקנים טובים לדוגמנים ודוגמניות שהחליטו שטלנובלות זה ערוץ הילדים של שנות האלפיים. שורותיו החביבות של גל פרידמן נשמעו לעיתים קרובות מדי כמו דקלום בטקס סיום היסודי - וכשזה לא הילד שלך, זה די מטריד. ב"לחיי האהבה", כך נראה בינתיים, היו מודעים למשחק המאותגר של "לגעת באושר" והעלו אותו בחצי מדרגה. השחקנים נראים כאן הרבה יותר נינוחים בתוך הדמויות שלהם, ולמרות ששום דבר שקורה להם לא יקרה לנו בחיים - הם מצליחים ליצור אפילו איזושהי הזדהות.

 

יותר נטליה אוריירו משרון דוראני

 

משפחת סופר הפכה הפעם למשפחת קדמי, העומדת בראש אימפריית יינות. הפטריארך, אלכס קדמי (רפי תבור), קצת יותר פוטוגני מקודמו ב"לגעת באושר" אך גם הוא נוהג לבגוד באשתו ולנסות לשלוט בשני בניו, דורון ויונתן. דורון קדמי, המגולם על ידי גיל פרנק (אגב, זו היתה החלטה מאוד נבונה לתת לו להסתובב במכנסי ספורט צמודים כמו דן תורג'מן. הם כנראה הולכים לאותו הג'ים), הוא הגבר המיוסר אך הקשוח. האח השני הוא יונתן (נתי רביץ), והוא מסתמן בינתיים כלוזר אמיתי. וזה הזמן להבהיר - גברים בטלוויזיה, באופן כללי ובז'אנר הזה בפרט - הם די מסכנים. הם לא ממש מבינים מה קורה סביבם, ורוב הזמן משמשים כקורבנות של נשותיהן הקלפטעיות, שטוות סביבם מסכת של מניפולציות בעודן מלטפות את חזיהם החסון ואומרות להם שהכל יהיה בסדר. לא ברור מי צריך להיעלב יותר- הנשים המוצגות כמרושעות או הגברים המוצגים כטמבלים, אבל מדובר בעוד אחד מכללי הברזל ש"לחיי האהבה" לא מעזה לשבור. האישה השטנית הפעם היא סמדר קדמי (יעל הדר), שבניגוד לאירית, קודמתה, לא מציבה בפנינו את הפרדוקס הקיומי - איך זה שהיא בלונדינית אבל לא נחמדה? - ומתהדרת במחלפות שחורות, מבט מקפיא, והרבה אטיטיוד (את המילה, אגב, למדתי מדורון, שהוא איש העולם הגדול ומדבר גם בעברית, אבל לא רק).

עד כה - חוץ מהשטיפה השחורה של סמדר - אין הבדלים גדולים לעומת ל"לגעת באושר". אבל אז נכנסת לחיינו סופי צדקה, הלא היא רונה, הבת של מיכאל מהחמוצים בראשון, וכמו שאומרים - בחורה זהב. רונה, כמו עפרה ב"לגעת באושר", עניה ומתולתלת (לבחורות מראשון אין כסף לפן), אך שלא כמו עפרה היא די סבבה. היא מחייכת רוב הזמן, היא יודעת מה היא רוצה, היא יפה בצורה לא מאיימת, והיא שולטת בשורותיה מבלי להזדקק למבטים גנובים לפלקטים. הטמפרמנט שלה הרבה יותר נטליה אוריירו משרון דוראני, ולמרות שברור שהיא הולכת למרר לדורון קדמי את החיים, גם מובן למה הוא הולך להתאהב בה. הבעיה היחידה עם רונה זה החבר לשעבר העבריין שלה, אלי מרקו, שמסתובב בעיר במכנסי דמוי-עור שלא יושבות עליו כל כך יפה, ועם חבורה שיצאה הישר מזינזאנה, ומחפש צרות. רונה תסתבך, דורון יציל אותה, סמדר תתעצבן, ובסוף הכל יגמר ותהיה עוד טלנובלה. אין תלונות.

רק דבר אחד מטריד אותי באמת: האם רק לי נדמה שהלוגו של "לחי האהבה", על כוס יין אדום, מזכיר קצת יותר מדי את הלוגו של "כרמל מזרחי", עובדה שמתעצמת לנוכח פתיח של כוסות משיקות זו לזו, ונראה כמו פרסומת ליין? והאם כל זה אומר שאנחנו צריכים לצפות להופעת אורח של מילי אביטל?