מובי דיק הבא?

אריאנה מלמד על ג'ונתן פראנזן, שהבטיח לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול וכמעט קיים

את סיפורה של היצירה הזאת צריך ללמד בבתי ספר למנהל עסקים. נקודת הפתיחה: ג'ונתן פראנזן, סופר אמריקני צעיר וחביב הביקורת מחד, וכזה שלא מצליח לפרוץ את שוק רבי המכר מאידך, מחבר מנשר על אודות דילדולה של הרוח הספרותית באמריקה ומפרסם אותו ב"ניו יורק טיימס". הבמה המכובדת מארחת לא מעט קיטורים על מצבה של הספרות, אבל פראנזן מצליח להקפיץ את הקוראים: כדי להוכיח שאפשר לכתוב רומן שעיקרו מעורבות חברתית בהתפוררותה של אמריקה, ושרומן כזה אף יהיה קריא ביותר – הוא, פראנזן, מתחייב להתיישב ולעשות מעשה ולכתוב את זה – את ה- Great American Novel, הגביע הקדוש של כל חכמי המקלדת בארצות הברית.

זה קרה לפני חמש שנים. הוא היה תפרן אבל נחוש. הזמזומים שעוררה ההבטחה שלו בתעשייה הולידו מקדמה נאה בסך מיליון דולר. התפרנות נגמרה. הספר ראה אור, הביקורת גמר עליו את ההלל – ופראנזן אץ לספק עוד כותרות.

תוכנית האירוח של אופרה וינפרי בוחרת מדי חודש ספר מומלץ עבור הצופים. המטרה נאה ביותר: לגרום לאמריקנים לקרוא. האמצעים: גוררים את הסופר לאולפן, מקשקשים איתו קצת, אומרים שהספר מצוין ומכוונים מצלמה לכריכה. פראנזן סירב לשתף פעולה, אופרה התעצבנה ביותר, לבסוף הושגה פשרה שבה חלק ממהדורות הספר יימכרו בתוספת המלצה של אופרה, אבל רק בגב הכריכה.

 

הכל קורס

 

אלי כבר הגיע עותק שנושא את חותם ההכשר הטלוויזיוני בגאון בקדמת הספר. ”The Corrections", ספר המחזיק 568 עמודים, משתבץ היטב במדף הולך ומתרחב של יצירות אמריקניות מתארכות והולכות. מין טרנד כזה, ששותפים לו דון דלילו וג'ון אפדייק, פיליפ רות' ותומס פינצ'ון. בספר הבא פראנזן כבר לא יזדקק לסוג כזה של מהומה כדי לספח את עצמו למובילים בספרות האמריקנית הרצינית.

אבל מה הם התיקונים? לשם כך צריך להתבונן במה שבאמת מקולקל. המשפחה האמריקנית, כמובן. אנחנו יודעים את זה מצפיה בטוק-שואוז נחותים, והוא – מתוך מעורבות חברתית עמוקה. פראנזן מתרכז באמא, אבא, ילדים ופרבר מנומנם, ומצעיד אל תוך הספר גיבורה מאוד לא צפויה. איניד לאמברט תהיה בת 75 בסוף הספר, והיא נחושה בדעתה להיות מאושרת. במשך כמה עשורים נדרשו תיקונים עצומים ולא ממש מוצלחים כדי לתחזק את החלום האמריקני ולגדל שלושה ילדים לתפארת, אבל – כפי שוודאי ניחשתם – הכל קורס.

פראנזן יוצא למשימה של פירוק המונח "יציבות", שבלעדיו אי אפשר להצטרף לחלום האמריקני. זהו פירוק טוטאלי. תחילה נתוודע למחלת הפרקינסון של אלפרד, בעלה של איניד. אחר כך – לחרדה של שניהם בהעדר יציבות כלכלית. וכשנתחיל לסמפט את זוג הזקנים העצובים הללו, נכיר את צאצאיהם – שלושה מקורות של דאגה מתמדת להורים, שלוש אופציות לניכור בין הדורות ובינם לבין עצמם. כל אחד נכשל במשהו. דניז הקטנה – בחיי נישואים שהפכו לגהינום. צ'יפ, האמצעי – בחטא הגאווה (או אולי סתם בבחירה לא מוצלחת) שבעטה אותו החוצה מחיבוקה של האקדמיה אל אי-יציבות מוחלטת בשוק החופשי. גארי, הבכור, גילם פעם בגופו את סמל העוצמה והמצליחנות, בהיותו איש כספים רציני ביותר. אבל גם זה קרס, והוא מנהל מאבק נואש על הדימוי העצמי שלו ואינו מסוגל להודות כי לקה בדיכאון. ואם תרצו לדעת איך דברים רעים קורים לאנשים טובים, כשתמשיכו לקרוא תוכלו להבחין, מבעד לגורלות הפרטיים, בקריסה של כל המוסדות עליהם מבוסס החלום: משפחה, כסף, קריירה.

פשטני? ממש לא. פשיטת הרגל החברתית-כלכלית-ערכית של אמריקה היא סיפור מורכב, ופראנזן יודע ללהטט בין ביטויי מחאה וכעס קומפקטיים במשפטים קטנים, לבין החרדה היומיומית של כל הדמויות העקשניות שלו. איניד תנצח את כולם בנחישותה. היא מוכרה לארגן למשפחה שלה עוד כריסטמס אחד, כמו שהיה פעם, כשכולם עוד היו יחד והאופק נדמה בהיר ורחב. אבל כשאלפרד מנסה לסדר את תאורת החג המסורתית, הוא כבר לא מבין איך פתאום 15 נורות צבעוניות ועליזות יכולות למות לו בין הידיים בבת אחת. ולא, הוא לא יודע לתקן את התקלה. אף לא אחד מן הגיבורים מצוייד במנגנון-הישרדות שמלמד כיצד מחברים בחזרה שברים וקרעים של חלום.

 

לראות מעבר לפופיק

 

לפעמים פראנזן מלוטש מדי באמירות שנונות קטנות, כאילו עבד על הטקסט עם נייר זכוכית עדין מעט יותר ממה שנחוץ באמת כדי לשכנע את הקורא. לפעמים, ההתמוטטות האיטית של כולם קצת מייגעת. אבל בתוך 568 העמודים האלה נוצרו שני גיבורים חדשים, שבדרך כלל גרים בחצר האחורית של הסיפורת האמריקנית: איניד ואלפרד הם בני הדור האחרון שהאמין בחלום בכל ליבו. הספרות התכחשה אליהם, לא הצליחה להתמודד עם השבר, לא ידעה מה לעשות באנשים בסוף חייהם. פראנזן מציב אותם מחדש במרכז הבמה, בלב העלילה, כדי לסכם ולומר שייתכן מאוד שאמריקה, במובנים עמוקים של הזדהות ואהבה, תפקוד בין אישי ומרקם חברתי, פשוט לא מתפקדת יותר. ממש כמו אלפרד, שכל מה שנותר לו הוא לבחור בעקשנות במוות. מאידך, איניד בוחרת להיצמד לחלום של אושר. מאוד מרשים בגיל 75, אבל גם סוחט דמעות בסוף הקריאה, כי המחבר והקוראים שלו יודעים טוב מאיניד שחזיון התעתועים של האושר מצוי בדיוק בחיים שלא הצליחה לחיות.

האם הצליח פראנזן להרים את הכפפה? בשנים האחרונות קם דור חדש, צעיר וזועם של מחברים אמריקנים שמוכנים להתבונן קצת מעבר לפופיק של עצמם ושל החברים שלהם וליצור אמירה משמעותית על יחסי הכוחות החברתיים בארצם. לפעמים, בלי שום יחסי ציבור, מגיעים להישגים מדהימים, כמו ברומן הראשון "אדון החצר" של טריסטאן אגולף. מצד שני, אגולף טרם קיבל מקדמה בסך מיליון דולר, שכל כך נחוצה לפעמים לסופר כדי לבדוק איך היציבות מתפרקת, ומהי משמעותם האמיתית של תיקונים.