בוס, צריך לחסל אותם

ערוץ 1 ישדר הערב את מופע האיחוד ההיסטורי של ברוס ספרינגסטין והאי-סטריט בנד במדיסון סקוור גארדן. ארי קטורזה על מופע כל-אמריקאי אימתני, שלידו נראית, למשל, ההופעה של טראוויס ששודרה לאחרונה בביפ כמו החבובות

ברוס ספרינגסטין הוא ללא ספק זמר הרוק האמריקני הפופולרי ביותר בחצי השני של המאה העשרים, שני רק לאלביס פרסלי, והמופע שלו במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק, שישודר היום (יום ה', 27 בדצמבר, שעה: 21:35) בערוץ 1, יספק לבטח הסברים למכביר על הסיבות. המופע, ששודר בארה"ב בחודש אפריל ברשת HBO ותועד גם באלבום, "Live In New York City", מציג את ספרינגסטין והאי-סטריט בנד שלו במסע הופעות ראשון לאחר עשר שנים של נתק, בהן היו לבוס הישגים לא מעטים (אוסקר על "רחובות פילדלפיה", למשל) לצד כישלונות קולוסאליים (האלבום הכפול "מגע אנושי"). אבל נדמה שכל האוסקרים בעולם לא יכולים להחליף את ההתרגשות שאוחזת בקהל כשהוא בא לחזות בספרינגסטין לצד הלהקה המיתולוגית שלו, שבלעדיה, כך התברר, הבוס הוא לא אותו בוס.

 

כמו לווייתן שנפגע מצלצל

 

אז מה גרם לאמריקנים למלא עד אפס מקום את כל הופעותיו של הבוס במדיסון? ספרינגסטין מנסה במסע ההופעות הנוכחי לחזור לרוקנרול בסיסי, כמו שידע לעשות באלבומים "נולד לרוץ" ו"הנהר". בלי יותר מדי שטיקים, פוזות, עם קצת קיטש, אינסוף מאמץ גופני ושירה שנשמעת כמו יצאה מלווייתן שנפגע מצלצל. שלא כמו אצל רוי אורביסון ואלביס, ששרים כמו שהם הולכים (מוטל בספק במקרה של אלביס של הסבנטיז), ספרינגסטין מקפיד להעמיד ריטואל שירה שנראה כאילו הוא נובע מעינוי - כמו היה סוג חדש של ישו, שמבטא את כל בעיותיה אמריקה דרך השירה הסופר-מאומצת שלו.

האי-סטריט בנד היא להקה מופלאה. הבוס לא היה עושה את אותה קריירה בלעדיהם. והם כבר מבוגרים, כמעט זקנים. הפסנתרן דני פדריקי נראה כמו סבא, סטיב ואן זאנט כמו לונג ג'ון סילבר של "אי המטמון", ואילו נילס לופגרן (גיטרות), רוי ביטאן (קלידים) ומקס וויינברג (תופים) נראים כמו קבלני בניין מניו ג'רסי. יוצא דופן הוא קלרנס קלמונס, נגן הסקסופון, דמות מפתח בלהקה (תוציאו אותו משם ואין להקה), שדומה לבודהה שחור, בקושי זז, נושף ריף או שניים, זז הצידה וחוזר לסולו קצר, כשהוא מעניק את הצליל הכל אמריקני הזה, שהיה כל כך מהותי בהצלחה של ספרינגסטין. אה, כן, על הבמה השתלבה גם פטי סקיאלפה, זמרת הליווי והגיטריסטית שגם נישאה לבוס ויכולה לזכות בתואר "זמרת הליווי הכי מזליסטית על כדור הארץ".

 

ואיפה הקהל?

 

הסאונד של המופע בהחלט פנטסטי, הנגינה הדוקה, מהוקצעת, בומבסטית, פיל ספקטורית, כיאה לבוס, שדווקא אחז באומץ בפנדר טלקסטר שלו והפתיע עם כמה קטעי סולו גיטרה יפים - מוגבלים קמעה, אך עם זאת מאוד מוזיקליים. והפייבוריטים שלי במופע: "האהבה שלי לא תאכזב" אותך, "להוכיח את זה כל הלילה" ו"ארץ התקווה והחלומות". יש להם, לאי סטריט בנד, את הכימיה של להקת רוק גדולה, אלא שספרינגסטין נראה היום מעט אנכרוניסטי, בעיקר כשהוא קופץ על פסנתר הכנף ומוחה את הזיעה בחולצה שלו לעיני הקהל.

הבימוי מתמקד בעיקר בדינמיקה הפנים-להקתית, אך לא תמיד קולט את ההתרחשות בתוך הקהל. במקרים מסוימים זה נראה כמו צילום של חזרה (טובה, אומנם) של האי-סטריט בנד, עד שאחת לעשרים דקות רואים את הקהל צוהל עם כל וואן-טו-טרי-פור חדש של הבוס. האלבום, כפי שכבר כתבתי עליו, היה די מיותר, במיוחד אחרי הקופסה בת חמשת האלבומים שהוציא ספרינגסטין בשנות ה-80 , אבל המופע במדיסון סקוור גארדן מעניק ויזואליה מהנה, וזהו גם המופע השלם הראשון של ספרינגסטין המשודר בטלוויזיה. למרות זאת, גם מופע הטלוויזיה לא הפיל אותי; משהו בחגיגה הכל אמריקנית הזו מתקשה היום לדבר אלי. אם כי רק לשם פרספקטיבה - המופע של טראוויס, ששודר בביפ לא מזמן, נראה כמו המופע של החבובות ליד זה של ספרינגסטין.