אנחנו פראיירים

"נערה עם עגיל פנינה" מתורגם רע, ובכל זאת נמצא ברשימת רבי המכר. מי יוצא פראייר?

בראש עשרת הדיברות של הישראלי, עוד לפני 'התור נועד רק לאחרים' או 'למה לצעוק אם אפשר לצרוח', עומד הציווי הקטגורי העליון 'אנחנו לא פראיירים'. אך הספרות, כידוע, בכל זאת שונה מהחיים, והישראלי הקורא שונה מהישראלי המצוי: הוא עדין יותר, אנין יותר, ובעיקר - אוהב מאוד להיות פראייר.

האמריקאית טרייסי שבלייה כתבה רומאן היסטורי על הולנד במאה השבע-עשרה. הגיבורים שלה הם ציוריו המקסימים של יוהאנס ורמר (1632-1675) וסביבם היא טווה את סיפור התבגרותה של חריט, נערה ההופכת - בעקבות התרוששות משפחתה - למשרתת בביתו של הצייר. הנערה הפרוטסטנטית לומדת להכיר את משפחתו של הצייר הקתולי ומסתבכת במאבקי כוח וקינאה עם בני הבית. אט אט היא מתקרבת לאמן המיסתורי והמרוחק, עד שהיא הופכת לשולייתו ולבסוף לדוגמניתו, בציור המפורסם שעל עטיפת הספר. הרומאן, המתבסס על הספרות ההיסטורית העשירה המתעדת את הולנד של 'תור הזהב', כתוב היטב והפך לרב מכר בעולם. הוא קליל, פשוט ומאלף במידה. לא יצירת מופת, אבל בהחלט יופי של ספר.

באה הוצאת כנרת ורכשה את זכויות תרגומו לעברית. ליטל ידין תירגמה. התרגום רע. אפשר אומנם בהחלט להבין מה הולך, אבל חוויית הקריאה הופכת ממציצת סוכריה ללעיסת זיפזיף. המבקר - החוטא מעת לעת בעצמו בתרגום - נמצא כאן בדילמה קשה. זו לא חוכמה להיות גיבור על חלשים. מתרגמים, במיוחד מתחילים ובהוצאות לא יוקרתיות, משתכרים שכר רעב. התרשמותי היא, שהמתרגמת עשתה כמיטב יכולתה. כמעט אין השמטות, ולרוב ניכר שהבינה היטב את הטקסט. לכן חשוב לי לכוון את ביקורתי במדויק:

התרגום הקלוקל הזה יכול היה להינצל, אילו עבר עריכה רצינית. אין תרגום שאינו דורש עריכה, וככל שהמתרגם מנוסה פחות, כך הוא זקוק יותר לעורך מיומן. הוצאת כנרת חטאה פעמיים: הן כלפי הקוראים, המשלמים במיטב כספם עבור סחורה קלוקלת, והן כלפי המתרגמת, הנענשת פעם אחת בשכר מעליב (אני משער) ופעם שנייה בביקורת קטלנית.

דוגמאות אחדות: כל עורך טוב יודע שבעברית לא "משפשפים" את הרצפות (עמ' 33, 128 ורבים נוספים) אלא מקרצפים אותן. שלא אומרים "הדלי עם המים" (עמ' 79) אלא דלי המים. שמעבירים משקל מרגל לרגל ולא "מירך לירך" (עמ' 32). שלא אומרים "התרחקתי מהבית, בנושאי איתי את מטלטלי" (עמ' 14), ושאי אפשר להתעלל בקוראים ללא גבול בעזרת הצורה העילגת "בהדקי", "בהשאירי", "בחושבי", "בהישבעי". שלא אומרים בעברית "יכל" (עמ' 126), אלא יכול, ושהשיער בעברית אינו "ישר" (עמ' 110) אלא חלק. ש"האדון שלי נראה כאילו חטף בשן מכה מאבן" (עמ' 136) אינו משפט עברי, וגם לא "טאנקה נהיתה נגדי" (עמ' 104), וגם לא "הוא לא היה יוצא אלא אם כן לא היתה לו בררה" (עמ' 87), וגם לא "ציור שאי אפשר לחדול מלהסתכל עליו" (עמ' 83). פקודה אחת במעבד התמלילים יכולה היתה להחליף את מאות ה"על אף ש", שהספר גדוש בהם, ב"אף על פי ש". כל עורך היה חושד ש"לחפש אחר הילדות" (עמ' 47) צריך היה להיות "לטפל בילדות", שגיאה אופיינית בתרגום מאנגלית. ולסיום, 'קמרה אובסקורה' קרויה בעברית לישכה אפלה'. זכותה של המתרגמת להשאיר את המונח בלועזית, אבל איתרע מזלה ובעמוד 118 הפכה הקמרה אובסקורה בטעות למצלמה. איפה העורך?

הספר נמצא זה שבועות אחדים ברשימת רבי המכר. ההוצאה, שקימצה בהוצאות התרגום והעריכה, סופרת כעת את הרווחים. אז מי אמר שאנחנו לא פראיירים.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות").

 

טרייסי שבלייה, נערה עם עגיל פנינה, מאנגלית: ליטל ידין, כנרת, 207 עמ'