החולים בבתי החולים: אורחים לא רצויים

המצוקה התקציבית של בתי-החולים ויחס מזלזל מצד הצוות הרפואי הופכים לעתים קרובות את האשפוז בארץ לחוויה קשה, במיוחד כאשר מדובר באשפוזים ארוכים; חולים רבים אינם מודעים לזכויותיהם החוקיות ולמקורות הסיוע והשירותים, שיכולים לעזור להם לשרוד בתנאים הבלתי אפשריים שמכתיבה מערכת הבריאות הקורסת; מדריך מקוצר

מצוקת בתי-החולים ההולכת ומחריפה, והעובדה שטרם השתרשה בהם תרבות של הצבת החולה במרכז תוך הדגשת היחס והשיתוף באינפורמציה - הופכות את האשפוז בבתי-חולים בארץ לחוויה קשה יותר ויותר.

היא קשה במיוחד לחולים המאושפזים לזמן ארוך, שהולכים ומתרבים. למרות שאיפת המערכת להוריד את ממוצע ימי האשפוז (שעומד היום על כארבעה ימים), מספרם של החולים המאושפזים לתקופות של עשרה ימים ויותר רק הולך וגדל - תוצאה של ריבוי הפיגועים, תאונות הדרכים והמחלות הסופניות, וכן של הארכת תוחלת החיים (במשרד הבריאות, אגב, למרבה האבסורד, אין נתונים על שיעור האשפוזים הממושכים מתוך כלל האשפוזים).

החולים האלה הופכים ל'דיירים' של בתי-החולים, אבל מתייחסים אליהם איום ונורא, כנטל וכתופסי מקום, אומרת עדינה מרקוס, מנכ"ל האגודה לזכויות החולה, באשפוז קצר אתה משלים עם האוכל של בית-החולים. באשפוז ארוך הוא כבר הופך לבעיה. הכי מסכנים הם הזקנים, שבוכים בשקט. מקלחים ומנגבים אותם במסדרון, פוגעים בכבודם ובצנעת הפרט שלהם, ואין מושיע.

בארה"ב כבר מיישמים כ-50 בתי-חולים, הפועלים תחת מודל הקרוי פלנטרי, את שיטת החולה במרכז. הם מחויבים לארבעה עקרונות יסוד, שנשמעים פשוטים ומובנים מאליהם, אבל הם נוטים להתאייד במציאות היומיומית של מערכות הבריאות: התייחס לכל חולה בכבוד, חלוק מידע מקסימלי ומאוזן עם החולים ובני משפחותיהם, הגבר את תחושת השליטה של החולה בגורלו ובטיפול בו, ושתף פעולה עם החולים, המשפחות והקהילה כדי להחליט איך בית-החולים ייראה ויתפקד.

בית-החולים האזורי בדלנו, קליפורניה, למשל, מעודד בני משפחה לשהות בבית-החולים בלילות ואף מספק להם מיטות.

בברגן מרסי באומהה, נברסקה, מקבלים אחיות לעבודה על סמך יחסן לחולים, ולא רק על סמך כישוריהן הטכניים. בגריפין בדרבי, קונטיקט, מאפשרים לבני כל המשפחות, כולל של המאושפזים בטיפול נמרץ, לבשל אוכל האהוב על החולים במטבחים מיוחדים. במרכז לסרטן ברברה אן קארמאנוס בדטרויט מעודדים את החולים ובני המשפחה להשתמש במחשבים שבתחנת האחות ולגלוש באינטרנט לבילוי, לשליחת אי-מיילים או למציאת מידע על מחלתם ועל הטיפולים שהם עוברים.

בארץ, ד"ר אורנה אופיר, רופאה פנימית, מנהלת בית-החולים הסיעודי-שיקומי מגדל הזהב בבת-ים, ובעבר סגנית מנהל בית-החולים אסותא, חולמת על אמנת שירות, שתגדיר את היחסים בין כל מחלקה לחוליה. למשל, שעל רופא לראות את החולה ולתת הוראות לטיפול תוך שעתיים מעת קבלתו למחלקה. שתהליך הקבלה השלם של החולה, כולל מעורבות צוות מקצועי של פיזיותרפיסט ודיאטן, רישומי קבלה וכו', יסתיים תוך 24 שעות מכניסתו למחלקה. היא מאמינה שהרעיון יקרום עור וגידים ככל שהאוכלוסיה תהפוך מודעת יותר לזכויותיה. התהליך מתחיל להיות מיושם בבתי-החולים הסיעודיים של מעונות מכבי.

בינתיים, מניסיון ומראיונות עם עשרות בני משפחות, חולים, רופאים ופעילים בארגוני חסד הבאים במגע עם הממסד הרפואי עולה, כי בקרב החולים ובני משפחותיהם יש בורות תהומית לגבי הדינמיקה של מערכות בתי-החולים, וכן לגבי זכויותיהם והשירותים העומדים לרשותם. להלן ניסיון מקוצר למלא את החסר.