החברה לפיתוח תוכנות שמעסיקה בני 15

ארכיאולוג לשעבר הקים חברה, שבה עובדים תלמידים מבית הספר שבח בתל-אביב, מפתחים תוכנות, והוגים המצאות; כך, ילדים בני 15 וקצת, מפתחים עכבר לעוורים, או מתכננים את הטלוויזיה האינטראקטיבית הבאה; והכול בזכות השיטה

לפני כ-20 שנה, ישבו מהנדסי חברת "בואינג" בסיאטל, וניסו לתכנן את מטוס הנוסעים הבא שיוכל לתדלק רק פעם אחת בטיסה טראנס-אטלנטית. ישבו המהנדסים וחשבו, ולא הצליחו להגיע למסקנה היכן כדאי למקם את מיכלי הדלק העצומים. מה עשו? קיבצו חברות נערים בגילאי 17-12 וביחד הקימו צוות חשיבה. איש מהנערים האלה לא היה מהנדס, ובטח לא מהנדס אווירונאוטיקה, אבל הם חשבו ומצאו פתרון: למקם את מיכלי הדלק העצומים בכנפי המטוס. מאז, מיכלי הדלק בחלק ממטוסי בואינג נמצאים בכנפי המטוס.

זה הסיפור שמספר ראובן בן-חיים, שהקים לפני שנה וחצי את חברת "בי-פוינט", המבצעת פרויקטים של פיתוח במחשבים ובתוכנה עבור חברות ענק, בארץ ובעולם. לנערים צעירים אין גבולות ואין מגבלות ויש להם חשיבה פתוחה, פראית וניסיונית, ואין להם ניסיון. לעתים הניסיון מקרקע את האדם, לפעמים הוא עוזר. השילוב של ילדים עם מבוגרים, בחברה העוסקת בפיתוחי תוכנה ואלגוריתמים חדשים, הוא הטוב שבכל העולמות, אומר בן-חיים, ומצביע בגאווה על ילדי טיפוחיו, חבורה של נערים בגילאים שבין 15 ל-42 המהווים את רוב כוח האדם שלו.

 

אין תלמיד נכשל, יש מורה רע

 

בן-חיים הוא ארכיאולוג בהכשרתו, אבל בשנים האחרונות הוא עבד במשרד החינוך כסמנכ"ל "נעלה", פרויקט להבאת נערים יהודים מרחבי חבר המדינות, עוד קודם שהוריהם מהגרים לישראל. במסגרת שיטוטיו בחבר המדינות התוודע בן-חיים לשיטת לימוד והוראה, שפותחה לפני כ-70 שנה במוסקבה, ואשר שמה את הדגש על לימודי מתמטיקה ופיזיקה, בלי להזניח את מדעי הרוח והמוזיקה. רוב מורי השיטה בחבר המדינות הם יהודים וגדולי השחמטאים יצאו משם, כולל קספרוב, אפילו השר שרנסקי הוא "בוגר השיטה". העיקר בה: מימוש הפוטנציאל האישי של כל תלמיד. המימוש מושג באמצעות אהבת המקצוע. "אם תלמיד לא אוהב מתמטיקה או פיזיקה, יש לו בעיה. בשיטה הזו לא אכפת מהשכל, והשיטה הזו איננה עוסקת עם מחוננים, אלא עם נערות ונערים רגילים".

יוליה (שביקשה לא לחשוף את שם משפחתה), פסיכולוגית בהכשרתה, שעובדת בחברה, מסבירה, כי השיטה נקראת "פה-אמ-שה" (ראשי תיבות ברוסית של בית-ספר למתמטיקה ופיזיקה). "תראה, אם מישהו אומר לך שהוא בוגר בית-הספר התיכון מספר 57 במוסקבה של 'פה-אמ-שה', זה משהו שמקביל ל'ייל' בארה"ב, וכל הורה שבגר כזה בית ספר דאג שילדיו ילמדו בו גם הם. זו שיטת לימוד טוטאלית, שלוקחת תלמיד, בכל גיל, ומבטיחה להוציא ממנו את המירב. רוב בני האדם מתפקדים יפה מאוד עם יכולת מנוצלת של כ-20 אחוז, אבל אם תצליח לממש 60 ו-70 אחוז מהיכולת שלך, תגיע לגבהים שלא חלמת עליהם. יש כמה עשרות בתי ספר כאלה ברחבי חבר המדינות, ובית ספר אחד כזה בישראל, 'שבח מופת', שעובדים לפי השיטה. בתי הספר מעבירים את המורים הכשרה ארוכה, אשר בסיומה כל מורה יודע, כי אין דבר כזה תלמיד נכשל, יש רק מורה לא טוב. גם אם תלמיד לא אוהב מקצוע מסוים, לפי השיטה הזו, האשמה היא בבית הספר ובמורה, ולא בתלמיד. ילד מטיבו הוא יצור סקרן, ואם פתאום איזה ילד לא אוהב מתמטיקה או פיזיקה או ספרות, סימן שלא השקיעו בו. סימן שלא הצליחו לעניין אותו", מסבירה יוליה.

עוד כאשר עבד ב"נעלה", הקים בן-חיים צוות בשיתוף הטכניון, האוניברסיטה העברית וחברת "אן-די-אס" של רופרט מרדוק, והציע להם לאתר את הנערים היהודים האלה ברחבי חבר המדינות, כדי שיעבדו בחברות היי-טק בארץ, או יעשו מסלול ישיר בטכניון של בגרות עם תואר ראשון במתמטיקה. פרויקט ראשון יצא לדרך ב-98' וכיום הנערים מסיימים כיתה י"ב יחד עם תואר ראשון במתמטיקה.

בן-חיים: "באותה תקופה חיפשתי עבודה אחרת, מחוץ למשרד החינוך, ואז הבנתי, כי לנערים האלה יש שכל רב, ואם יש שכל - כבר נמצא איך לעשות כסף ולהתפרנס. חצי שנה גיבשנו קונספט של חברה, שלדעתי אין עוד כזו לא בארץ ולא בעולם, שהעיקר בה הוא ההון האנושי. אין פה מחוננים, רק ילדים שאוהבים תחום מסוים, במקרה הזה מחשבים ותכנות. העיקר שהם ילדים סקרנים, כל השאר כבר מסתדר מעצמו. כך נוסד גרעין העובדים של בי-פוינט".

 

תוכנות לממירים, עכברים לעוורים

 

החברה לא בזבזה את כשרונות הילדים לריק. לפני שנה וחצי, מספר בן-חיים, כאשר הוקמה החברה, הוא שמע שחברת 'אן-די-אס' מהר החוצבים בירושלים עובדת על פיתוח מסוים בתחום הטלוויזיה האינטראקטיבית, תחום עיסוקה. "ביקשתי מהם שיקחו את הילדים שלנו, נערים בגילאי 15 וחצי עד 24, ויתנו להם לפתח את זה כקבלנים חיצוניים. הם חששו, אבל בסוף הסכימו וציוותו מהנדסים שלהם, שיפקחו על הפיתוחים של הילדים שלנו. במקביל מהנדסי החברה עבדו על אותו פיתוח. אחרי כמה חודשים, הצגנו את הפרויקט בפני המהנדסים הבכירים של אן-די-אס, עוד לפני שמהנדסי החברה פיצחו אותו, כמובן שהחברה קנתה את הפיתוח שלנו.

מאותו רגע זרמו ההצעות, מספר בן-חיים: "מאז הילדים האלה מבצעים עבודות של פיתוח אלגוריתמים עבור טלוויזיה חכמה, בתחום של תקשורת לווינים ואפילו באבטחת מידע. למשל, הם מפתחים תוכנה עבור הממיר הדיגיטלי החכם של חברת 'אף-טי-איי' בלוקסמבורג ובגרמניה; מפתחים תוכנות לאיחסון ואיחזור מידע ותוכנת שליטה ובקרה עבור העמותה למצוינות בחינוך ועוד פרויקטים נוספים רבים". הילדים לא עובדים רק על פרויקטים בתחום התוכנה, אלא גם מפתחים מוצרים של ממש: בימים אלה הם שוקדים על פיתוח עכבר מחשב מיוחד לעיוורים עבור חברת 'וירטאצ''".

ומה בקשר לשלל? כל עובד בחברה, בין אם תיכוניסט, חייל, סטודנט או סתם אדם, מרוויח - לאחר קורס הכשרה - 30 שקל לשעה. ולכן זה תלוי בו כמה ירוויח בסוף החודש. אם זה פרויקט קשה במיוחד או אם תרומתו היתה גדולה במיוחד, הוא מקבל בונוס.

העובד הראשון בחברה הוא טלמן גוזבסקי, 24, שאחראי כיום על כוח האדם. גוזבסקי הגיע לארץ במסגרת פרויקט "נעלה" מירובאן שבארמניה, "גיוס פרטי" של בן-חיים שאיתר את גוזבסקי עוד בארמניה.

אמרתי לעצמי, אומר בן-חיים, שאני רוצה לעבוד יחד עם טלמן, ולא חשוב באיזה תחום. טלמן חובש כיפה שחורה, גר באלון-שבות, הגיע לארץ לפני תשע שנים, וכיום הוא סטודנט לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב.

חוץ מזה הוא לומד מוזיקה ופיתוח קול, שר בלונדון במוסקבה וגם משמש חזן בבית-הכנסת "היכל שלמה" בירושלים. בנוסף לכל אלה, הוא מדריך קרב-מגע בצה"ל עם חגורה שחורה. "איך אני יודע מי מוכשר?", הוא שואל ועונה, רואים את זה בעיניים. את ההתלהבות, את אהבת המחשבים. אם יש התלהבות וסקרנות, אנחנו כבר נכשיר אותו בקורס קצר והוא יצליח".

 

כשמחברים חוצפה לשיטה

 

לכל אחד מעובדי החברה יש סיפור מרתק. שווה לעקוב אחריהם, אולי מהם יצא גיל שוויד הבא. הנה, סשה דסיאטניקוב, בן 20, שנולד במוסקבה והגיע לארץ לפני 11 שנה, למד בבית ספר 'שבח', והוא בוגר השיטה. דסיאטניקוב, בן יחיד לאם חד הורית, לומד פסיכולוגיה בבר-אילן, מספר שהשילוב המנצח שיש בחברה הוא בין החוצפה והיוזמה הישראלית לבין החשיבה המדעית השיטתית של הרוסים.

על מארק קודריצקי, אומרים חבריו שהוא "דוגמה קלאסית של השיטה". קודריצקי לומד פיזיקה ומתמטיקה באוניברבסיטת תל-אביב ואלוף פיזיקה ומחשבים באולימפיאדות מחשבים בינלאומיות. הוא 21, בוגר בית הספר שבח, כמובן, ונמצא כבר עשר שנים בישראל. "לצעירים יש רעיונות חדשים ונועזים ולמבוגרים יש ניסיון, וזה תמיד חסר", אומר קודריצקי ומכוון לכך שהוא-הוא המבוגר האחראי בחברה: "הבנתי את זה שעבדתי עם בן 16, והוא עשה את הפרויקט טוב יותר ממני".

כל ראש פרויקט בחברה, שזה אומר נער בגילאים שבין 16 ל-24, מתמחר את הפרויקט ויודע בדיוק מה יהיה חלקה של החברה, ראובן ושותפיו, וכמה יקבלו העובדים. כזה הוא גם ואסילי גלקה, בן 15, תלמיד כיתה י' בבית הספר שבח במגמת מתמטיקה, תכנות ופיזיקה. גלקה נולד בסט-פטרבורג והוא מתכנת מגיל 8!

חברת בי-פוינט עצמה, יש לזכור, קיימת לא יותר מאשר שנה וחצי. החברה יכולה היתה לגייס כספים, אבל החליטה להימנע. "צריך לאכול מה שיש, ואם אין אוכל - רעבים", אומר בן-חיים. זה גם הלקח של הכלכלה החדשה, שחשבה שאפשר להמציא יש מאין. אנחנו רוצים שותף אסטרטגי ולא כסף סתם. החברה מעסיקה כעת 20 עובדים אבל בזמנים של פרויקטים רבים היא מעסיקה עד 30 אנשים. מחזורה השנתי של החברה 250 אלף דולר, וכעת היא עסוקה בשלבים האחרונים של הקמת חממה למיזמים טכנולוגיים, שנולדו במוחות הצעירים והמוכשרים של הנערים העובדים בה. המודל הוא שותפות בין החברה, בי-פוינט, לבין היזם או בעל הרעיון.