אני חיה ואל תבכי לי ילדה

מיוחד! חיות המחמד שהכי אהבנו בטלוויזיה. לרגל המצב

 

 

סיגלית: הכלבה החטופית

 

הכלבה הראשונה של הגברת הראשונה של ערוץ 2. תאמינו או לא, ללימור היתה פעם כלבה, אחות לאורטל ומורטל: שחורה, קטנה ומרגיזה למדי. היא אמנם לא שתתה מיץ תפוזים ולא נהגה לנבוח על האורחים כמו מחליפה, שוקי, אבל תודו שככה הרי אנחנו אוהבים את הכלבים שלנו - כמו שטיחים עם זנב. אלא שאורנה בנאי, שעושה הרבה למען ההולכים על ארבע, החליטה למנוע מסיגלית השברירית את טרדות עולם הרייטינג והזוהר והוציאה אותה לגמלאות. כזכור, רגע לפני שזו נשכחה לגמרי, היא הפכה לשבריר שניה לאייטם רכילותי שלא יבייש אף טלנובלה: היא נחטפה ושימשה עילה לסחיטה! איפה דן תורג'מן כשצריך אותו? חדי העין שבינכם בוודאי הצליחו להבחין שסיגלית מתקאמבקת בימים אלה ב"רק בישראל". כמו כוכבת גדולה היא מיהרה לנצל את העדרותו של הנבחן הג'ינג'י (ראו בקטע הבא) ולהזכיר לציבור שהיא עדיין בסביבה, קצת כמו צביקה פיק.

 

שוקי: הכלב ההולך ומיטרלל

 

בואו נודה: שוקי היה הכלב הכי מתוק שידעה הטלוויזיה בישראל. הארץ נמלאה בזאטוטים שרוצים אחד "כמו שוקי", בעלים של כלבים אובדים חיפשו אותם בסיוע התיאור "כמו שוקי", וטמבוני המכוניות מלאו במדבקות על גבן מופיע חוטמו של אהובנו. קרנם של העכברושים המעורבים האחרים, שגדלים בשלווה בכל רחבי הארץ כבר שנים רבות, עלתה. אבל מה? השנים חלפו וכלב הפלא גדל. כעת, עם שובו למרקע, התגלה שוקי כיצור מופרע, לחוץ ואומלל, כיאה לשערו האדמוני. שימו לב גם לטיקים בעינו הימנית. לפני מספר שבועות קרה הנורא מכל (כמעט): במהלך יום עבודה רגיל למדי באולפנים, התפתה הכלבלב הכתום לזלול רעל עכברים וכמעט שקיפח את חייו על קידוש הרייטינג. לשמחת כולם הוא טופל, שוקם והבריא. והאם מישהו דיווח בחדשות? האם קמה זעקה בעם? כרגיל, רק בישראל לא יודעים איך להתייחס כמו שצריך לגיבורי התרבות שלנו.

 

דובי דוברמן: סליחה, דוברמן?

 

קצת לא נעים שדווקא כלב רצחני שכזה, אהובם של משטרים אכזריים במיוחד וסוחרי יהלומים וסמים, לימד את ילדי ישראל איך לחצות את הכביש בבטחה. למי שבמקרה לא זוכר (או לא היה במצב הצבירה הדרוש): דובי היה דוברמן דק רגליים, עב שיניים ונוטף ריר, שמשך ילדות קטנות בחצאיותיהן ומנע מהן ברגע האחרון מלחצות את הכביש באלכסון. כן, כן, אין כמוך חברמן, דובי.

 

החתול שמיל: מולטי-טאסקינג

 

כמו הוצאת הספרים שדחתה "הארי פוטר", גם מיטב שחקני ישראל לא זיהו בשנות השמונים את ההזדמנות העומדת בפניהם. "למה לנו להופיע בתפקיד חתול עם מסיכה, כשלא רואים את הפנים שלנו?", השתאו כוכבינו הגדולים והשיבו בשלילה על ההצעה להנחות את "החתול שמיל". רק נתן דטנר זיהה את הפוטנציאל והסכים לגלם את דמותו של החתול הקפדן שמיל ("הזמנות בטלות, כרטיסים בקופה ומי שמאחר, מחכה להפסקה"). משחקו של דטנר אופיין במניירות חתוליות תיאטרליות והילדים שישבו במועדון - אולפן עגול, קצת אמפיתיאטרוני - נהנו מאוד. גם הצופים בבית. למעשה, "החתול שמיל" מסמלת את התקופה בה לא היו שישים ערוצי ילדים, כי לא היה בהם צורך. דטנר היה מגיש, זמר, שחקן ומדריך קייטנה בגוף של חתול אחד; תראו לי את דוגמגישי ערוץ 6 עושים חצי ממה שהוא עשה בחצי שעה ובשחור-לבן.

 

לאסי: אם כל הכלבים

 

לאסי היא הקלאסיקה; המרצדס, השמפניה והקאוויאר של הכלבים ההוליוודיים. היא החלה את דרכה כסיפור קצר בעיתון "סאטרדיי איבנינג פוסט" בשנת 1938. הסיפור הפך ב-1940 לספר בשם "לאסי שובי הביתה" וב-1943 לסרט באותו שם עם אליזבת טיילור. משם התגלגל הסיפור אודות כלבת קולי נועזת שעוזרת לידידיה הטובים ביותר לסדרת טלוויזיה שרצה בין השנים 1954 ל-1971. לאסי היתה אם-הטיפוס וכל כלב טלוויזיוני אחריה לקח ממנה קצת. כה רחוק הגיעה השפעתה עד שעד היום ישנם אנשים שלא מכירים את הגזע הסקוטי החום-לבן בשמו האמיתי - קולי. "הנה כלב לאסי" הם אומרים. וצודקים.

 

אדי: קבלו אותי

 

קוראים לי מוס ואני ג'ק ראסל טרייר, ואם אתם חושבים שזה קל לבהות כל היום בפרצופו המדושן של פרייז'ר קריין אתם טועים. תדמיינו לעצמכם: להביט באיש הזה בלי להניד עפעף בידיעה ברורה שעבור כל פרק בסדרה הוא מקבל כמיליון וחצי דולר ולעומתו הכוכב האמיתי - אני - מקבל קצת בונזו ואולי איזה ליטוף חפוז בבטן. שחיתות. מלבד לבהות בפרייז'ר (או במקרה אחר, בתמונה שלו על הכוננית) אני מצטיין גם בלרבוץ על הספה היוקרתית של הפסיכיאטר (דווקא!) ולעיתים גם על הכורסא המג'וייפת של אבא שלו, מרטין. יצויין כי "פרייז'ר" דווקא מעניקה את תשומת הלב המתבקשת לנוכחותו של כוכב כמוני. כמה וכמה פרקים כללו עלילות בהן הייתי השחקן הראשי, כגון הפרק בו הרגשתי קצת עצוב ומרטין מזמין עבורי פסיכולוג או הפרק בו הכנסתי להריון את הכלבה של השכנים (יש!) ופרייז'ר וניילס מנסים לקחת אותי לסירוס. רק שתדעו שכיכבתי על השערים של "LIFE", "TV Guide" ואפילו על לוח שנה לצידן של סינדי קרופורד וקת'י איירלנד (תקנאו!).

 

מורי: אוויל משריש (אבל אנגלו-סקסי)

 

מורי היה כלבם האהוב של פול וג'יימי באקמן - שני יאפים ניו-יורקים בעידן שלפני אוסמה, שחיו להם בדירה שאלוהים יודע מאיפה יכולים היו להרשות לעצמם. פול היה דוקומנטריסט נוירוטי, ג'יימי הייתה בעיקר חמודה להפליא ומורי, אותו גילם בכישרון רב הכלב מאווי, חי לו חיי נוחות פלקטיים על השטיח, בלי להוציא הגה או להשיר שערות וריר על הספה. כשהוא כבר עשה משהו, היה מורי הולך לאיבוד או רודף אחרי עכברים וירטואליים ומתנגש באלגנטיות בקירות. כיאה לכלב אנגלו-סקסי מכובד (בורדר קולי מעורב), הוא דרש וגם קיבל אסיסטנט אישי. נתן היה לוקח את מורי לטיולים, מדבר אליו ובעיקר מציית לכל גחמה שלו. בחיי הנצח הטלוויזיוניים לא ייזכר מורי ככלב בולט במיוחד, כנראה בגלל העובדה שלרוב הוא שימש כסטטיסט ולא קיבל תפקיד עם בשר (ואולי בגלל שהתסריטאים העניקו לו תכונות קצת דביליות).

 

הובו: בעליל ידיד לעת צרה

 

כשם התוכנית בה כיכב, הובו היה באמת ידיד לעת צרה. הכלב לונדון (שילוב נעים בין רועה גרמני להאסקי סיבירי) חירף את נפשו בין מכוניות שועטות, גנבים מושחתים, להבות לוהטות ופושעים מסוכנים - הכל כדי להציל את ידידו הזמני, אליו הגיע אך לפני רגע ואותו יעזוב בעוד זמן קצר. "ידיד לעת צרה" ("The Littlest Hobo") החלה את דרכה כסרט בשנת 1958 (כן, בשחור לבן). בעקבות הצלחת הסרט הופקה ב-1963 סידרה קנדית שעקבה גם היא אחר הרפתקאותיו של הכלב שלא מוכן שיאמצו אותו, וב-79' הופקה סדרה נוספת, הפעם בצבע, שהמשיכה לרוץ עד 85'. לונדון היה קצין וגם ג'נטלמן: הוא קפץ ממטוס עם מצנח ותיק עם תרופות כדי לסייע למטייל נטוש, זינק דרך חלון כדי למנוע שוד, ניצל בנס מפיצוץ ומנשיכת נחש וגם צעד לבדו 160 קילומטר כדי להחזיר לקשישה ערירית שרשרת שאבדה לה. כיאה לגיבור בקנה מידה שכזה, הובו ייזכה לחיי נצח גם בזכות שיר הנושא של הסדרה, שפורט גם היום על רגשות וגורם גם לקשוחים שביננו להזיל דמעה. כבר אין גיבורים כאלה היום.

 

אלף: אימת החתול הביתי

 

נכון שהוא לא עונה על ההגדרה המילונית של המונח "בעל חיים", אבל בחרנו ללכת על פי מסורת ההתנשאות האנושית, שמכניסה לקטגוריה הנ"ל כל מה שהוא לא "אנחנו" - בעיקר אם יש לו פרווה. החייזר החום והחביב הגיע אלינו מכוכב מלמק, משם הספיק לברוח לפני שזה התפוצץ. הוא היה פלייבוי ביתי שובב שאהב למלא את תשע הקיבות שלו, לבזבז כסף ולרבוץ מול הטלוויזיה. משאת נפשו הקולינרית היתה ארוחת בשר חתול ולפיכך השקיע את מירב מאמציו, זמנו וכשרונו במרדפים אינסופיים אחרי לאקי, החתול של משפחת טאנר (דמות סטריאוטיפית חסרת עומק שאין טעם לנסות להתייחס אליה ברצינות). במבט לאחר, קשה לשכוח את המשחק הנהדר של המדובב פול פאסקו, שקולו הפך את אלף לבן אנוש אמיתי - כלומר לחיה אמיתית, העושה בדיוק את מה שכולנו רצינו לעשות: לאכול, לצפות בטלוויזיה, לבזבז כסף ולבלבל לכולם את המוח.

 

ווישבון: כלב חלומי

 

הכלב הטלוויזיוני הראוי אולי יותר מכולם לתואר "כוכב" (ויש לו גם פרס אמי כדי להוכיח). ווישבון, ג'ק ראסל טרייר צעיר העונה לשם סוקר, הוא כלב משפחתי עם דימיון מפותח. יום אחד הוא חולם שהוא רובין הוד, יוצא למסע גניבה מהעשירים, נותן לעניים ונלחם באציל כדי לזכות בנסיכה. למחרת הוא חולם שהוא דון קישוט. הוא יוצא למלחמה נגד טחנות הרוח, רכוב על סוסו האציל ולבסוף, כרגיל, זוכה בנסיכה. אחר שבוע הוא חולם שהוא שרלוק הולמס. הוא יוצא למלחמה בפשע ובעזרת מוחו המבריק ועוזרו ווטסון מפצח את התעלומה (הפעם אין נסיכה. מקסימום כוס תה ורקיק). בכל הרפתקאותיו ווישבון מטיח בצופיו שתי עיני כלבלב ממיסות, הוא שנון, חצוף, מצחיק וחטוב - לא רק בעינהם של בני שש עד 12.

 

מרסל: קוף לא קטן (בעצם די קטן)

 

הקוף המרגיז הזה הופיע בדצמבר 94', העונה הראשונה של "חברים", כידידו החדש של רוס. השילוב בין הגיק המשומן שהיה ונותר דיוויד שווימר לבין הקופיף הזעיר היה משהו בלתי מעורר תיאבון מלכתחילה, ולכן הקוף כיכב במספר מצומצם של פרקים בטרם נתרם לגן החיות, נעלם והתגלה מחדש על סט הוליוודי, רק כדי להיפרד לנצח. למזלם הטוב של יוצרי הסידרה; אם רק היו משאירים אותו, גם הוא היה תובע כרגע מיליון דולר לפרק על מנת להבטיח את השתתפותו בעונה הבאה. למזכרת, הנה פיסת דיאלוג מתורגמת מהפרק בו מופיע מרסל לראשונה:

רוס: "זה מרסל. רוצה להגיד שלום?" מוניקה: "לא, לא, ממש לא". רייצ'ל: "אוי, הוא חמוד! מאיפה קיבלת אותו?". רוס: "חבר שלי בת'ל הציל אותו מאיזה מעבדה". פיבי: "זה כל כך אכזרי! למה? למה שהורה יקרא לילד שלו בת'ל?"

 

סיילם: חתול המחץ

 

סיילם סייברהייגן הוא לא סתם חתול. הוא מכשף כבן 300 שנה שהתאווה לשלוט בעולם אבל נתפס על ידי מועצת המכשפות ונידון לחיות 100 שנה בתור חתול. בינתיים הוא מעביר את חייו בחברת זלדה והילדה, שתי מכשפות טובות שאספו לביתן את אחייניתן, סברינה המכשפה הצעירה. מי שנתן לסיילם את יכולת הדיבור עשה מצווה גדולה שכן סיילם, שמת לחזור להיות מכשף ולשלוט בעולם, הוא יצור שטוף ציניות וסארקזם, שמשפריץ ארס עוקצני לכל עבר. הוא כל היום רעב וכולם שומעים על כך, הוא מעדיף נימנום בסל הכביסה על פני כל פעילות אחרת וכולם רואים את התוצאות על הבגדים, והוא מרגל אחרי באי הבית כדי להלשין עליהם לאחרים. רק מה; לולא אותו חתול ממולח, היתה "סברינה" סתם עוד סדרת נעורים מתקתקה עד גועל, עם שחקנית שמנמונת בעלת עתיד מפוקפק. סיילם היה החתול האמיתי ביותר על המרקע - נהנתן, נבזי, אגואיסט, שנון וקצת מפחיד. מי היה מאמין שמדובר בסתם בובה שחורה ומפחידה.

 

השתתפו בהכנת הכתבה: רונן בודוני, שחר מגן, נועם שגב, רענן שקד