המצפון הלאומי

"החשד" הוא יצירת מופת מאת פרידריך דירנמט, המטריד הרשמי של המצפון השווייצי

פרידריך דירנמט מת לפני 11 שנים, אבל סופרים גדולים, כמו חיילים ותיקים, אינם מתים לעולם. בחודש זה ימלאו שמונים ואחת שנים להולדתו, ושווייץ, שבנייטרליותה הלא-קדושה ניסתה להסיר מעצמה אחריות לגורל האדם והעולם, חייבת הרבה לאנשי מצפון כמוהו, כמו מקס פריש וד"ר אלברט שווייצר. הם אילצו אותה לחזור אל המעגל האנושי, שממנו ניסתה לחמוק ברוב אגואיזם לאומי ושינאת זרים, כדי להגן על שלוותה ועל נכסיה, הספונים במרתפי הבנקים האגדיים שלה.

דירנמאט, בנו של כומר פרוטסטנטי ונכדו של משורר, הטריד את מנוחתו המפוקפקת של המצפון השווייצי. "החשד",' פנינה ספרותית-פילוסופית בתחפושת של סיפור בלשי, שראתה אור ב-1953, היא אחת מיצירותיו המטרידות של מצפוניסט גאוני ורבגוני זה, שנולד בכפר בקנטון ברן, ולמד תיאולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטאות ברן וציריך. הוא העדיף את הספרות והתיאטרון ככלי ביטוי אמנותיים, שבאמצעותם ביטא את רעיונותיו הפילוסופיים. שם המישחק הוא חקר האמת, נושא נצחי המחבר בין הפילוסוף, התיאולוג, הקרימינולוג (הוא הבלש) והסופר. "הקרימינולוג חייב להעמיד את הגלוי לעין בסימן שאלה", אומר המפקח ברלאך גיבור "החשד", ומוסיף: "ככה זה. עלינו לנהוג כמו הפילוסופים, שעליהם נאמר, שהם קודם כל מטילים ספק בכל, ורק כשהם גומרים עם הפקפוקים שלהם, הם ניגשים לעצם מקצועם וממציאים ספקולציות יפהפיות" (עמ' 39).

הספקולציה של המפקח ברלאך היא שד"ר אמנברגר, מנהלה של קליניקה פרטית יוקרתית בציריך, אינו אלא ד"ר ניילה המפלצתי ממחנה הריכוז והמוות שטוטהוף, האיש שנהג לנתח את קורבנותיו ללא הרדמה. המפקח ברלאך, שנידון למוות ממחלת הסרטן, יכול לכאורה לבלות את שנת חייו האחרונה בשקט ובנעימים, אך כאיש חוק וכמקצוען עד הסוף הוא בוחר בחקר האמת. כך נאחז הנידון למוות (בגופו) בבריאות נפשו, וזאת תוך סיכון חייו.

דירנמאט, כמו יונסקו, בקט וגדולים אחרים, ידע להעלות סיפור פשוט לרמה של דיון מוסרי-פילוסופי חף מדידקטיקה. ואכן, סיפורי הבלשים והמתח שלו, כמו "ההבטחה", התעלו לדיון בין האדם לבין עצמו בשאלת הפשע ועונשו והמחיר המוסרי שאפשר וצריך לשלם לפעמים כדי להגיע לחקר האמת. במחזהו המפורסם ביותר, "ביקור הגברת הזקנה", שהוצג שלוש שנים אחרי הופעת "החשד", הוא שם בפיה של אשה זקנה ושטנית החוזרת לעיירת נעוריה אחרי שנים רבות וקונה את תושביה בכסף, ובכללם גם את הכומר, את המשפט הבא: "העולם הפך אותי לזונה, ואני אהפוך את העולם לבית-זונות!".

ב''החשד" מנסה המפקח הנס ברלאך, הממתין למותו כשהוא מעיין בשבועון "לייף", להוכיח כי למרות שהעולם הוא בית זונות, עדיין נותר בו קורטוב של צלם אנוש. הוא מתחיל במיבצע בילוש, שבו הוא מסתייע בגוליבר, נוקם יהודי הזוי, פרי מוחו הקודח בהשפעת תרופות הארגעה, ליבו ומצפונו. היהודי הזה מוזג לברלאך וודקה והשניים שותים לשוכרה, אבל הטקסט חד ומפוכח מאין כמותו.

גוליבר היהודי מספר לשוטר השווייצרי את סיפורו הפנטסטי-ריאליסטי: "כשידידינו מן האס.אס... השאירו אותי בטעות שוכב באיזה בור סיד נבזי בין חמישים גברים ירויים מבני עמי האומלל... נשבעתי שמהיום והלאה אתקיים כמו בהמה מבוזה ומוכה, אם כך היה טוב בעיני אלוהים, שבמאה שלנו נחיה לעיתים קרובות כמו חיות... הגרמנים הרגו אותי... לאדם מת אין מסמכים... ואין גבולות; הוא מגיע לכל מדינה שבה יש עדיין יהודים רדופים ומעונים" (עמ' 26).

בסופו של דבר גובר היהודי הנצחי, לפחות בהזיותיו של ברלאך, על הרופא הנאצי המרושע, אבל הסיפור נותר פתוח, כי הרוע מצוי וממלא את העולם. וכפי שאומר היהודי, "איש לא יודע שאני קיים, רק הברנשים המסכנים שאני מציל, קומץ יהודים, קומץ נוצרים" (עמ' 104).

בנספח המעניין מסביר דירנמט את הרקע לכתיבתו: "הכתיבה הספרותית - הצטברות של רשמים" (עמ' 107). טוב עשתה הוצאת "גוונים'' שהוציאה לאור את יצירת המופת הזאת; הצטברות גאונית של רשמיו מהעולם המכוער והנהדר שבו נגזר עלינו לחיות.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

 

פרידריך דירנמט, החשד, מגרמנית: רוני לוביאניקר, גוונים, 111 עמ'