הקברן

סיפור קצר מאת א.ס. פושקין, אבי השירה הרוסית, עם צאת הקובץ "הכושי של פטר הגדול"

 

 

"וכי לא יום-יום נראה קבורות, / שיבות תבל המזדקנת?" (ג. דרז'אוין, "מפל המים")

 

החפצים האחרונים של הקרן אדריאן רחרב הועמסו על עגלת הקבורה, והצמד הכחוש נסחב זו הפעם הרביעית מרחוב סמאניה אל רחוב ניקיצקאיה, שהקברן עבר אליו עם כל משק ביתו. לאחר שנעל את החנות מיסמר אל השער מודעה, שהבית מוצע למכירה או להשכרה, והלך ברגל אל מקום מגוריו החדש. כשקרב אל הבית הצהוב, שכבר זמן רב כל-כך שבה את דמיונו, ושלבסוף קנה אותו תמורת סכום הגון, חש הקברן הזקן מתוך פליאה שלבו אינו שמח.

כשחצה את הסף הלא-מר, ומצא במגוריו החדשים אנדרלמוסיה, נזכר באנחה בבקתה הרעועה שלו, שבה, במשך שמונה-עשרה שנה, היה הכל נתון בסדר קפדני ביותר; הוא החל לגעור בשתי בנותיו ובמשרתת שלו על אטיותן ונפנה לעזור להן בעצמו. במהרה הושלט סדר; תיבת האיקוניות, ארון הכלים, השולחן, הספה והמיטה, תפסו את הפינות שנועדו להם בחדר האחורי; במטבח ובחדר-האורחים שוכנו מוצריו של בעל-הבית: ארונות-קבורה מכל הצבעים ומכל הגדלים, וכן ארונות מלאים כובעי-אבלות, שכמיות ואבוקות. מעל לשער התנוסס שלט עם קופידון מגושם שאבוקה מהופכת בידו, ועם הכתובת: "כאן מוכרים ומרפדים ארונות-קבורה פשוטים ובצבע, כמו כן משכירים ארונות ומתקנים ישנים". הנערות פרשו לחדרן. אדריאן ערך סיור בביתו, התיישב ליד החלון וציווה להעמיד מיחם.

הקורא הנאור יודע, ששקספיר וולטר סקוט תיארו שניהם את קברניהם כאנשים עליזים וחומדי-לצון, כדי שהניגוד הזה ידהים את דמיוננו ביתר שאת. מתוך כבוד לאמת לא נוכל ללכת בעקבותיהם, ועלינו להודות, שטבעו של הקברן שלנו תאם לחלוטין את מלאכתו הקודרת. אדיראן רחרב היה לרוב מהורהר וקודר. הוא היה יוצא משתיקתו אך ורק כדי לנזוף בבנותיו, כשהיה נתקל בהן יושבות באפס-מעשה וצופות בחלון בעוברים-ושבים, או על-מנת לדרוש מחיר מופקע תמורת מוצריו ממי שלמזלם הרע (או לפעמים לשמחתם) נזקקו להם. וכך, אדריאן שישב ליד החלון, שותה את ספל התה השביעי שלו, היה שקוע כדרכו במחשבות עגומות. הוא הירהר בגשם השוטף, ששבוע קודם לכן, בשער העיר ממש, הקביל את פני הלווייתו של הריגדיר בדימוס. שכמיות רבות התכווצו בשל כך, כובעים רבים איבדו את צורתם.

הוא צפה הוצאות בלתי-נמנעות, שכן המלאי הישן של בגדי האבלות היה במצב עלוב. הוא קיווה לפצות על ההפסדים בהלווייתה של אשת הסוחר הזקנה, טרחינה, שכבר יותר משנה נמצאה על סף המוות. אבל טרחינה גססה ברזגליאי, ורחרב חשש שמא היורשים שלה, למרות הבטחתם, יתעצלו לקרוא לו ממרחקים כאלה ויסכמו דברים עם קברן קרוב יותר.

הרהורים אלה נקטעו לפתע בשלוש נקישות נוסח הבונים החופשיים. "מי שם?" שאל הקברן. הדלת נפתחה, ואדם, שממבט ראשון ניתן היה לזהות בו בעל-מלאכה גרמני, נכנס לחדר וקרב לקברן בהבעה עליזה. "סלח לי, שכן יקר", אמר הלה באותו מבטא רוסי שעד היום איננו יכולים לשמוע מבלי לפרוץ בצחוק. "סלח לי שהפרעתי לך... רציתי לעשות אתך הכרה מה שיותר מהר. אני סנדלר, ושמי גוטלי לץ, ואני מתגורר מעבר לרחוב, בבית שמול חלונות ביתך. מחר אני חוגג את חתונת-הכסף שלי, ואני מזמין אותך ואת בנותיך לסעוד אצלי ארוחת-צהריים חברית". ההזמנה התקבלה ברצון. הקברן הזמין את הסנדלר לשבת ולשתות ספל תה, והודות לאופיו הפתוח של גטלי לץ שקעו השניים במהרה בשיחה ידידותית. "איך העסקים של כבודך?" שאל אדריאן. "אה... חה-חה", ענה לץ, "ככה-ככה, לא יכול להתלונן. אומנם, כמובן, הסחורה שלי לא דומה לשלך: החי יכול לחיות בלי מגפיים, אבל המת לא חי בלי ארון". "זה נכון", העיר אדריאן, "אבל מצד שני, אם לחי אין במה לקנות מגפיים, אז, תסלח לי, הוא הולך יחף; אבל מת קבצן מקבל ארון גם בחינם".

כך נמשכה שיחתם עוד זמן-מה; לבסוף קם הסנדלר ונפרד מהקברן כשהוא חוזר על הזמנתו. למחרת, בשתים-עשרה בדיוק, יצאו הקברן ובנותיו משער הבית שנקנה זה מקרוב ושמו פניהם אל השכן. לא אתחיל לתאר לא את הקפטן הרוסי של אדריאן רחרב, לא את הלבוש האירופאי של אקלינה ושל דאריה, בניגוד למנהגם של כותבי-הרומנים העכשוויים. עם זאת, נראה לי ראוי לציון, ששתי הנערות חבשו כובעים צהובים ונעליים אדומות, השמורים אצלן רק להזדמנויות חגיגיות. דירתו הצפופה של הסנדלר היתה מלאה אורחים, ברובם בעלי-מלאכה גרמנים, עם נשותיהם ושוליותיהם. מהפקידות הרוסית נכח רק הזקיף ירק, שלמרות מעמדו הצנוע, קנה את חסדו המיוחד של המארח. כעשרים-וחמש שנה שירת בתפקידו בנאמנות וביושר, כאותו נושא-מכתבים של גרלסקי. השריפה של שנת 1821, שהשמידה את הבירה העתיקה, השמידה גם את סוכת-הזקיף הצהובה שלו. אולם מיד עם גירוש האויב הופיעה במקומה חדשה, אפרפרה עם עמודים דוריים לבנים, וירק חזר להתהלך ליד, קרדום בידו ושריון אריג-גס לגופו. הוא היה מיודד עם רוב הגרמנים שהתגוררו בסמוך לשער ניקיצקי: לאחדים מהם אף הזדמן ללון אצל ירק מיום ראשון בלילה עד למחרת.

אדריאן התיידד אתו חיש-מהר, כראוי עם אדם שבמוקדם או במאוחר אתה עלול להזדקק לו, וכשהאורחים ישבו לשולחן, התיישבו השניים זה ליד זה. האדון והגברת לץ, ובתם לטכן בת השבע-עשרה, שאכלה עם האורחים, כולם יחד טרחו בכיבוד ועזרו למבשלת להגיש. הבירה זרמה. ירק אכל כמו ארבעה, אדריאן לא פיגר אחריו; בנותיו הפגינו גינוני יתר; השיחה בגרמנית נעשתה יותר ויותר קולנית. פתאום ביקש המארח שקט, חלץ בקבוק חתום בכופר, ואמר בקול רם, ברוסית: "לחיי לאיזה הטובה שלי!" היין דמוי השמפניה הקציף. המארח נשק בעדינות לפניה הרעננים של רעייתו בת הארבעים, והאורחים שתו בברכות קולניות לחיי לאיזה הטובה. "לחיי האורחים היקרים שלי!" קרא המארח, חולץ בקבוק שני והאורחים הודו לו, מרוקנים שוב את הכוסות. כאן החלו לשתות ולברך בזה אחר זה: שתו לחיי כל אחד מהאורחים בנפרד, שתו לחיי מוסקבה ולחיי תריסר ערים גרמניות, שתו לחיי כל איגודי בעלי-המלאכה יחדיו, ולחיי כל איגוד בנפרד, שתו לחיי בעלי-המלאכה ושוליותיהם.

אדריאן שתה בלהט ונעשה עליז כל-כך, שגם הוא הציע הרמת כוסית מבדחת משלו. אחד האורחים, אופה שמן, הרים לפתע כוס וקרא: "לחיי אלה שאנחנו עמלים למענם". ההצעה הזו, כמו יתר ההצעות, התקבלה בשמחה ופה אחד. האורחים החלו להשתחוות זה לזה, החייט לסנדלר, הסנדלר לחייט, האופה לשניהם, כולם לאופה, וכן הלאה. בתוך כל ההשתחוויות הללו קרא ירק בפנותו לשכנו: "ומה אתך? שתה, אחי, לחיי המתים שלך". כולם פרצו בצחוק, אבל הקברן ראה את עצמו נעלב ופניו קדרו.

איש לא הבחין בכך, האורחים המשיכו לשתות, וכבר נשמעו פעמוני ערבית כשקמו מן השולחן. האורחים התפזרו מאוחר, ורובם היו בגילופין. האופה השמן והכורך, שנדמה היה שפניו כרוכים בכריכת עור-תחש אדמדמת, תפשו את ירק תחת זרועותיו וליוו אותו לצריפון שלו, כשהם נוהגים על פי המימרה הרוסית: "טובה תחת טובה". הקברן חזר הביתה שיכור ונרגז. "מה זה כאן", אמר בקול, "במה המלאכה שלי פחות מכובדת מאחרות? האם הקברן הוא אח לתליין? על מה צחקו הכופרים? האם הקברן הוא ליצן של יריד? רציתי להזמין אותם לחנוכת הבית, לערוך להם סעודה כיד המלך: אבל כעת לא יקום ולא יהיה! אני אזמין את אלה שאני טורח למענם: את המתים הפרבוסלבים". "מה לך, אבי?" אמרה המשרתת, שעזרה לו לחלוץ את מגפיו, "מה זה אתה מקשקש? הצטלב! להזמין מתים לחנוכת-הבית! ישמור אלוהים!" "חי נפשי, אזמין", המשיך אדריאן, "וכבר מחר. ברוך בואכם, מיטיבים שלי, מחר בערב אלי למשתה; אכבד במה שבירך אותי אלוהים".

במלים אלה עלה הקברן על מיטתו, ובמהרה החל לנחור. בחצר שרר עוד חושך כשהעירו את אדריאן משנתו. אשת-הסוחר טרחינה נפטרה באותו לילה, ושליח מסכן-הבית שלה דהר אל אדריאן עם החדשות. הקברן גמל לו בעשר קיקת לודקה, התלבש במהירות, שכר עגלון ונסע לרזגליאי. לפני שער ביתה של המנוחה כבר עמדה המשטרה, והתהלכו סוחרים כמו עורבים המרחרחים נבלה. המנוחה שכבה על השולחן, צהובה כשעווה, אך עדיין לא הושחתה בריקבון. לצדה הצטופפו קרובים, שכנים ומשרתים. כל החלונות היו פתוחים; דלקו נרות; הכמרים אמרו תפילות.

אדריאן ניגש לאחיינה של טרחינה, סוחר צעיר במקטורן ארוך אופנתי, והודיע לו שהארון, הנרות, אריג-הכיסוי ושאר אבזרי הקבורה יגיעו מיד, הכל כמקובל. היורש הודה לו בפיזור-נפש, אמר שאינו מתווכח על המחיר והוא סומך כל על מצפונו. הקברן, כדרכו, נשבע שלא ידרוש יותר מן המגיע; הוא החליף מבטים רבי-משמעות עם סוכן-הבית ונסע לסידורים. כל היום נסע מרזגליאי לשער ניקיצקי וחזרה; עד הערב הסדיר את הכל, ולאחר ששילח את העגלון, הלך הביתה ברגל. היה ליל ירח. הקברן הגיע בשלום לשער ניקיצקי. ליד כנסיית "העלייה השמיימה" עצר אותו מכרנו, ירק, וכשזיהה את הקברן, איחל לו לילה טוב. השעה היתה מאוחרת. הקברן כבר קרב לביתו, כשלפתע נדמה לו שמישהו ניגש אל שער הבית, פתח את הפשפש ונעלם פנימה.

"מה פירוש הדבר?" חשב אדריאן. "מי עוד צריך אותי? לא גנב הוא שחמק אלי? ואולי מאהבים מבקרים אצל הטיפשות שלי? רק זה חסר!" והקברן כבר חשב לקרוא לעזרה את ידידו ירק. באותו רגע קרב עוד מישהו לפשפש ועמד להיכנס, אך כשראה את בעל-הבית הרץ, עצר והסיר את הכובע המשולש שלו. פניו נראו מוכרות לאדריאן, אך מרוב חיפזון לא הספיק לבחון אותן כראוי. "אתה באת אלי לביקור", אמר אדריאן המתנשף, "היכנס נא, בטובך". "בלי גינונים, אבי", ענה הלה בקול חלול, "לך בראש; ראה את הדרך לאורחים!"

לאדריאן גם לא היה זמן לגינונים. הפשפש היה פתוח, הוא עלה במדרגות, והלה בעקבותיו. לאדריאן היה נדמה שאנשים מתהלכים בחדריו. "מה זה, לכל הרוחות!" חשב ומיהר להיכנס... כאן כשלו רגליו. החדר היה מלא מתים. הירח האיר מבעד לחלון את פניהם הצהובות והכחולות, את הפיות הנפולים, העיניים העכורות העצומות-למחצה, והחוטמים המזדקרים... אדריאן הכיר בזוועה את האנשים שעזר בקבורתם, ובאורח שנכנס יחד אתו זיהה את הבריגדיר שקבר בעת הגשם השוטף. כולם, גברים כנשים, הקיפו את הקברן בהשתחוויות ובברכות, מלבד עני אחד, שנקבר לא מכבר חינם אין כסף, ומאחר שהתבייש בבלייו, לא קרב ועמד מצטנע בפינה. כל היתר היו לבושים בחגיגיות: המנחת בשביסים ובסרטים, המנחים בעלי הדרגות במדי-שרד אך מגודלי זקן, הסוחרים בקפטנים של חג.

"אתה רואה, רחרב", אמר הבריגדיר בשם כל החבורה הכבדה, "כולנו קמנו ונענינו להזמנתך; נשארו בבית רק אלה שכבר אין להם כוח, שכבר התפוררו לגמרי, או אלה שנותרו מהם רק עצמות בלי עור, וגם מתוכם אחד לא התאפק, כזה חשק היה לו לבקר אצלך..." באותו רגע פילס שלד קטן את דרכו מבעד להמון וקרב לאדריאן. גולגולתו חייכה אל הקברן בחיבה. קרעי אריג-צמר ירוק-בהיר ואדום, ופשתן בלי, נתלו ממנו פה ושם כמו ממוט, ועצמות רגליו קירקשו בתוך מגפיים גדולים, עלי במכתש. "אינך מכיר אותי, רחרב?" אמר השלד. "אינך זוכר את סמל חיל-המשמר בדימוס, יטר טרביץ' קרילקין, זה שבשנת 1799 מכרת לו את הארון הראשון שלך ועוד מעץ אלון שהתברר שהוא אורן?"

במלים אלה הושיט לו המנוח את עצמות-זרועותיו לחיבוק, אך אדריאן, שאזר את כוחותיו, צעק והדף אותו מעליו. יטר טרביץ' התנודד, נפל והתפורר כולו. רחש של התמרמרות פשט בין המתים; כולם קמו להגן על כבוד חברם, נטפלו לאדריאן בגערות ובאיומים, והמארח המסכן, שנחרש מצעקותיהם וכמעט שנרמס, איבד את עשתונותיו, נפל על עצמות הסמל-בדימוס והתעלף.

השמש כבר מזמן האירה את המיטה שעליה שכב הקברן. לבסוף הוא פקח את עיניו וראה לפניו את המשרתת, המחממת את המיחם. אדריאן נזכר זוועה באירועי יום אתמול. טרחינה, הבריגדיר והסמל קרילקין התייצבו בדמיונו במעומעם. הוא המתין בשתיקה שהמשרתת תפתח אתו בשיחה ותספר לו כיצד נסתיימו המאורעות הליליים.

"איך שישנת, אבי, אדריאן רחרביץ'", אמרה אקסיניה והגישה לו את החלוק.

"השכן החייט נכנס לשאול עליך, והזקיף של השכונה קפץ להודיע שהיום יום-הולדת לקצין המשטרה המחוזית, אבל אתה הואלת לנוח על משכבך ולא רצינו להעיר אותך".

"ומטרחינה המנוחה שאלו עלי?"

"המנוחה? וכי נפטרה?"

"טיפשה! האם לא עזרת לי אתמול להכין את ההלוויה שלה?"

"מה לך, אבי! דעתך נטרפה עליך, או שהשכרות מאתמול עוד לא עברה לך? איזה הלוויה היתה אתמול? כל היום חגגת אצל הגרמני, חזרת שיכור, צנחת על המיטה, ישנת עד עכשיו, והפעמונים כבר מזמן גמרו לקרוא לתפילת-צהריים".

"ככה?" אמר הקברן בשמחה.

"בטח שכך!" ענתה המשרתת.

"נו, אם כך, תביאי מהר את התה, ותקראי לבנות".

 

הכושי של פטר הגדול, א.ס. פושקין, תרגום מרוסית: רנה ליטוין, הוצאת הספריה החדשה, 276 עמ'