גיהנום חמוד עם רכבת צעצוע, קופידון וכדור פורח

הרי גולומב מתפעל מ"דון ג’ובאני" בבימוי של מיכה לבינסון, וקצת פחות מן הזמרים

למי שבקי ורגיל ביצירה זו, וכבר אינו מופתע מגאונותה, עוצמתה ויופיה, הגיבורים המרכזיים, המפתיעים והמרתקים של הערב הם אנשי העיצוב התיאטרוני, ובראשם מיכה לבינסון, הבמאי.

כבר בכניסה לאולם מכה בחושינו צבע אדום בוהק, המפגין ללא בושה את מרכולתו החצופה. מאחורי דלת-הזזה אדומה במרכזו של קיר אדום מתגלות דמויות נשים, כולן באדום עז מכף רגל עד ראש. אסוציאציות של אורות אדומים ונשים באדום מתלכדות עם כותרת הערב - דון ז'ואן, דון ג’ובאני, המפתה האולטימטיבי – ויוצרות נוכחות ארוטית תוססת.

 

תלבושות מהמאה ה-18 וסרטים כחולים

 

לדברי לבינסון, כפי שהם מופיעים בתכניה, דון ג'ובאני "אינו נציג של תקופה [...] הוא רעיון. מעולם ולתמיד". במרכז הרעיון מצוי מושג החירות המופקרת. לבינסון מממש את חירותו הפרשנית בדבקות עקבית בחוסר-עקביות חזותי: זה לצד זה אנו רואים משרתים במעילי שרד ופאות נכריות מן המאה ה-18; דמות אגדתית של קופידון מוזהב, מרחף מעל להתרחשויות ובתוכן; ולצדם אופנוע עכשווי, רכבת צעצוע, כדור פורח מראשית המאה ה-20, DVD שמציג סרטים כחולים בנשף האחרון (רעיון שובב ששני מחברי האופרה, מוצרט ודה-פונטה, לו חיו איתנו, היו מן הסתם נהנים ממנו), ויש עוד.

זהו בלגן קליידוסקופי, המנומק בסיסמה של ג'ובאני: Viva la libertá (מילולית – "תחי החירות", אך בעצם "תחי ההפקרות"). ג'ובאני אף מצייר סיסמא זו כגרפיטי בגיר על קיר. המתח בין עול החוק ובין פריקתו המופקרת מתבטא בדרכים מתוחכמות ביותר במוזיקה העילאית של מוצרט, בטקסט השנון של דה-פונטה, בקופצנות של העלילה, ומעל לכל – במוטיב המרכזי של הרדיפה הכפייתית אחרי כל הנשים שבעולם, שהן אשה אחת בעלת אלפי פרצופים, גווים וזהויות. האחדות והריבוי מתפרקים ומתרכבים-מחדש שוב ושוב לעינינו. ההפקרות היא חוק, והניהיליזם – אידאולוגיה. כך קורה שתפיסתו המרתקת ועתירת הדמיון הפרוע והממושמע גם יחד של לבינסון העכשווי, פועמת יחד עם הנס שחולל מוצרט בעזרת דה-פונטה בשלהי המאה ה-18.

אתגר מרכזי, אחד מרבים, שמציבה אופרה זו בפני כל במאי הוא עיצוב ירידתו של דון ג'ובאני בלהבה לשאול, אחרי שזרועו קפאה מלחיצת יד-הכפור של הפסל, לקול מקהלת גברים בלתי-נראית, המייצגת שדים מן השאול. ברגע האמור מקיף לבינסון את דון ג'ובאני שלו בנשים באדום (תוך סגירת מעגל שנפתח על רקע הפתיחה התזמורתית, במקביל למבנה האופרה), והן מסתירות מעיני הקהל את היעלמותו, בעוד ששלהבות פורצות מאחוריו ואינן אוחזות בו. האדום מגשר אפוא בין הארוטיקה למוות. אצל מוצרט המוות גברי במובהק – בגיהנום המזומן לג'ובאני של מוצרט אין מקום לנשים – ואילו אצל לבינסון דווקא הנשים שסבבו אותו בחייו אופפות אותו ברגעי הפרידה מהם.

לבינסון חוזר בתוכניה על האמת החד-משמעית, שהמוזיקה של מוצרט היא עיקר היצירה; אלא שלעתים אין הוא משכיל לתת את השירות התאטרוני-בימתי שאפשר וצריך לתת לה. כך, למשל, אפילו בדוגמא שהוא עצמו מביא ל"בימוי דרך המוזיקה" של מוצרט, הוא איננו מרחיק ומקרב את בני הזוג לפי הוראות המוזיקה. גם אינפורמציות אירוניות ואחרות שמוצרט מספק באמצעות התזמורת לא מצאו דרך אל הבימוי, וחבל. הבימוי קשוב, אולי יותר מדי, למוזיקה ב"מאקרו", ופחות מדי ל"מיקרו" שלה, על ההנחיות הפרטניות שהיא נותנת לבמאי.

 

לא קרח ולא אש

 

זו הפקה יפה, בדרך כלל, מבחינה קולית, לקויה מבחינת הדיוק הריתמי, וגרועה למדי מבחינה כלית-תזמורתית. המנצח הרבה להאיץ את הטמפו מעבר ליכולת הביצוע המדויק של הזמרים והנגנים, והבלגן הריתמי שנוצר לא היה מתוכנן, כמובן. רגעים של פסגות ותהומות היו מעטים מדי; לא קרח ולא אש. הדברים אמורים כמעט בכל הזמרים: מוזיקאים טובים, יודעים פרק בסגנון מוצרט, והם לא מרגשים במיוחד. נטלה דה קרוליס כדון ג'ובאני הוא הדוגמא המובהקת לכך: מקצועי, נעים, אך בהעדר ייחוד דרמטי או קולי, או נוכחות יצרית, מעטים אצלו הרגעים הנחרתים בזיכרון, לטובה או לרעה.

בלטה לטובה מוניקה קולונה כדונה אנה, שהרגעים המרגשים ביותר נוצרו בזכות ביצועה, למרות קשיים מסוימים בהפקת הצלילים הגבוהים ביותר. לטובה בלט גם ז'וזה פרדייה כלפורלו, משרתו של דון ג'ובאני, בנוכחות של סנשו-פנשו מוזיקלי. סרגיי ניקיטין כמזטו, לעומתו, היה פחות מדי "איכרי". אנה-מריה דל'אוסטה כצרלינה שבתה את הלב בחן של הופעתה, אבל לא היתה די "ממזרית" במקומות הנכונים. אוטאביו של פול אוסטין קלי היה "בוק" כפי שמוצרט יצר אותו, והלחץ הפיזי המתון בצליליו הגבוהים השתלב יפה בדמותו המאולצת-בכוונה. הרבה מוזיקה יפהפיה, מעט מדי דרמה, תאטרון מרתק: אבל גם למי שבקי ורגיל באופרה הזאת, מומלץ להגיע אל המשכן.

 

האופרה הישרלית מעלה את דון ג'ובאני (1787) מאת מוצרט. ליברטו: לורנצו דה-פונטה; מנצח: מאוריציו בניני; במאי: מיכה לבינסון; תפאורה: רוני תורן; תלבושות: בוקי שיף; תאורה: אבי יונה בואנו, "במבי". המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב

 

 

 

* פרופסור הרי גולומב מלמד בחוגים לתיאטרון ומוסיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. תרגום של הליברטו שלדון ג'ובאני בתרגומו לעברית ראה אור בהוצאת "אור עם", 1990.

 

 

 

* אריאנה מלמד משרטטת קווים לדמותו של דון ג'ובאני ב"כתבות נוספות"