אפשר להשתגע מן העיוורון ומההיתממות של חבורת השלום, שמעולם לא היתה כה זרה לי, הטופלת את אירועי הימים האחרונים על אריק שרון. נאמר זאת שוב: בעלותו להר מילא אריק שרון נאמנה את תפקידו כראש האופוזיציה, שעמדתה שונה באופן מהותי מעמדת הממשלה הנושאת ונותנת על מעמד ההר הזה. לאריק שרון מותר לעלות להר לפחות כאחרון התיירים האינדונזים והאוסטרלים הפוקדים אותו מידי יום, ובעצם הרבה יותר. הוא לא הצית שום אש שלא היתה שם קודם. אבל בכנות, אני מתחילה להתייאש מן העובדה שהאנשים שאני תמיד ניסיתי להבין, יבינו אי-פעם את העניין הזה.
אכן, ביקורו של שרון בהר שחרר בלון ניסוי לא פשוט. שערו בנפשכם: הוא לא התאים לכללי המשחק של יריבינו (היום מותר לקרוא להם כך בלי להיחשב אנכרוניסטים). הם כמובן העדיפו להפוך את המגרש במקום לשחק עליו. להרוס את היציעים ולהשליך עגבניות במקום לבנות עליו. במילים פחות עדינות שלא אני המצאתי, לא בלון השתחרר שם בהר אלא שד. שד לאומי יצא מבקבוק ששרון, כמו אלאדין, לא התכוון בכלל לשפשף.
בגלל שמתו אנשים, קשה לי להגיד סתם כך: טוב שיצא השד הזה. אבל הרי העניין הוא לא בכך שהשד השתחרר, אלא בכך שהוא קיים. שדים לא נשארים בבקבוקים הרבה זמן, בסוף הם יוצאים בעזרתו האדיבה של פלוני זה או אחר. אם השד הלאומי הזה קיים בעוצמה כזו בקרב ערבים אזרחי ישראל, אני רוצה לדעת את זה, ומוטב מוקדם ממאוחר.
בינתיים אנחנו כאן, בנווה דניאל, מתלבטים קצת יותר לפני שנוסעים לסופרמרקט באפרת או לחנות הווידאו בירושלים. מי יודע אם לא נתקע בכניסה לכביש המנהרות, זה שהיה אמור לתת את התשובה למעבר בבית לחם. יש לי דודה בצפון, שנוהגת להרים טלפון מדי פעם ולשאול: "הכל בסדר אצלכם שם?". "אצלכם שם" היא מילת מפתח בשיחות מן הסוג הזה. אצלכם שם – בהתנחלויות, אצלכם שם – בגוש עציון.
מבעד לשאלת ה"אצלכם שם" אני שומעת דאגה כנה אבל גם גוון קל של ביקורת פולנית: ומה היה דחוף לכם, למען השם, ללכת ולגור במקומות הבעייתיים האלה? הנה האשליה: השד הלאומי קיים רק בהרי יהודה ושומרון, ובקרב יושביהם המזוקנים עטופי הראש. אנחנו ביו"ש, אנחנו ה"שם" שלכם. לו רק ניעלם מן ההרים האלה – ייעלמו איתנו השדים כולם. נדמה לי שמה שייטיב מכל לתאר את המצב המשונה כל-כך שלתוכו נקלענו הוא שהביטוי "אצלכם שם" איבד את משמעותו לרגע מוזר אחד, שאין לדעת כמה זמן ימשך.
עכשיו יכולתי להרים טלפון לדודתי כדי לשאול אותה אם הכל בסדר "אצלכם שם". לא טלפנתי. יש זמנים שבהם האירוניה יכולה לחכות.
חיתה דויטש, תושבת ההתנחלות נווה דניאל, סופרת ובעלת טור תרבות בירחון המתנחלים ביש"ע "נקודה"