אנחנו דור ממומן?

קריאת האמנים במהלך טקס תמוז למימון ממשלתי של המוזיקה היא פתח לאסון יצירתי. וגם: דוד ד'אור?! איך זה קרה? ארי קטורזה על המותר, האסור והלא-רצוי

מזה זמן רב נשמעת זעקתם של אמני ישראל ואנשי תעשיית המוזיקה המקומית לעבר משרד התרבות, כדי שזה יעניק תקציבים לעבודות של אמני פופ, שמתקשים, איך לא, לפעול בתנאי השוק הבלתי אפשריים. בטקס פרסי תמוז, שהתקיים בסוף השבוע, הגיעה התביעה הזו לשיא חדש עם נאומו של דוד ד'אור, מי שזכה בפרס "זמר השנה" והקביל בנאום התודה שלו את תעשיית המוזיקה המקומית לספינה בלב ים הנחבטת בין המיתון לבין האינתיפדה והפיראטים, וקרא לעזרה מורלית ופיננסית של משרד התרבות.

אבל עם כל האמפתיה למצבן של חברות התקליטים והאמנים, התערבותו של גוף ממשלתי בכל צורה שהיא בתהליך היצירה של אלבומי פופ על כל הז'אנרים האפשריים - רוק, רגאיי, היפ-הופ, דאנס וכו' – אולי תנשים מעט את תעשיית המוזיקה, אבל תמיט אסון על היצירה המקומית, שתחזור במקרה הטוב ארבעים שנה אחורה, לתקופה בה האמנות הישראלית היתה מגויסת לטובת בניית האתוס הלאומי.

יש משהו מפתה בגוף ממשלתי שיזרים כמה מאות-אלפי דולרים לתעשייה המקרטעת, אבל תחת שכבת השמנת, אנחנו עומדים לקבל מטר יצירתי שאיכותו גובלת בגיחוך: האם אמן רוק יוכל לשיר "אנחנו דור מזויין" ולהודות מקרב לב למתן וילנאי על שאיפשר לו לשיר על הדור האבוד שלנו? זה מגוחך. האם כל הג'מעה מההיפ-הופ יוכלו בכלל לשיר על משטר הכפיה הישראלי תחת קשיי היומיום של ישראל 2002 בחסות הקרן לעידוד משהו? תשכחו מזה. מה שנקבל הוא שורה של יצירות מנומסות, שמרניות, חנפות ונלוזות, הרחוקות כמה דורות מהרוח האמנותית המערבית הגלובאלית (בהנחה שזה מה שאנחנו רוצים). מכאן, הדרך אל הדיקציה הווקאלית של תקופת הלהקות הצבאיות תהיה מהירה מאוד, וכולם עוד יתגעגעו למצב הנוכחי.

 

לקולנוע אין ברירה

 

מוזיקת פופולרית מערבית על כל גווניה (רוק, היפ-הופ, רגאיי, דאנס וכו') מאופיינת מזה חצי מאה בסוג של פרדוקס החיוני להישרדותה: זוהי תרבות המונים המשתמשת בכלים קפיטליסטיים (מימון, שיווק, הדפסה, טכנולוגיה, הפצה, פרסום ועוד) על מנת לקרוא תגר על תחלואי אותה תרבות. זוהי מוזיקה המשתמשת בסוג מסונן של דיכאון ועונג על מנת להעניק תחושת זהות קולקטיבית (דמיונית), חום, אהבה ועוקץ. היא עונה על צרכים נפשיים של אנשים החווים את השגרה, חוסר המשמעות הקיומית והכפייה התרבותית, כביכול, של התרבות המערבית. והאמנים, כשלעצמם, נמדדים ביכולת לשזור את כל אלו ליצירה מוזיקלית העושה שימוש בדימויים, צלילים ומילים שיהיו מקוריים ושנונים. במילים אחרות, אם תרצו, האמנים משתמשים בכסף כדי להצהיר על הריקנות שבו. פופ אמנותי, באופן ברור ומוצהר, חייב להיות עצמאי, בוטה, עם סממנים של מרדנות תרבותית ושל תרבות רחוב (בניגוד למוזיקה קלאסית, למשל), אחרת הוא הופך משעמם. זה המשחק, הוא קיים כבר חצי מאה, ואי אפשר לחמוק ממנו (גם מימון הקולנוע סובל במידת-מה מאותה בעייתיות, אבל יצירה קולנועית נמדדת יותר ברמה האסתטית ופחות בקשר אל תרבות הרחוב. וגם: ללא מימון, לא יהיה קולנוע כלל, וזה סיפור אחר לגמרי).

 

הכל, רק לא מימון אלבומים ממשלתי

 

עם זאת, אל לנו לחשוב שבארה"ב ובבריטניה אין לממשלה שום התערבות בתרבות מוזיקלית פופולרית. אחרי הכל, בבריטניה, למשל, אחראית הממשלה עצמה על "רדיו 1", על "טופ אוף דה פופס" ועל תוכניות פופ מוצהרות נוספות. ובכן, אם משרד התרבות יסכים להעניק תקציבים לתרבות מוזיקלית פופולרית, הייתי ממליץ להשקיע אותו בבתי ספר למוזיקה, במילגות לסטודנטים מוזיקליים מצטיינים, בבניית אולמי הופעות ובמקומות מוזיקליים עבור בני נוער (כמו "הצוללת הצהובה" הירושלמית) ובהקמת עוד תחנות רדיו שיפנו לטעמי קהל שונים - אבל בכל מקרה, לא במימון אלבומי פופ ישראליים. ולא קל לי להגיד את זה, במיוחד במצב המחסור הכרוני בו מצויה התעשיה, אבל הסכנה הטמונה במתן חסות ממשלתית על יצירת פופ מסוכנת הרבה יותר לקנון האמנותי הישראלי. מוזיקה פופולרית על כל גווניה, בצורה זו או אחרת, עם כל הקשיים, חייבת להסתדר בכוחות עצמה, מוכרחה להישאר אוטנומית.

 

ובעניין הקומבינות

 

גם השנה, כמו בטקס תמוז שעבר, עולות מחדש טרוניות של חברות תקליטים מסוימות: למה פרס זה או אחר הלך ל-X, איך זה שהוא לא הלך ל-Y, שקיבל ביקורות טובות וסופרלטיבים וגם מכר פלטינה. בשנה שעברה רוב הפרסים הלכו להליקון (מקרה "שוטי הנבואה"), והשנה עולים קולות התוהים כיצד ניתנו רוב הפרסים להד ארצי ולמה NMC נשארו עם מעט מדי. ובכן, חוץ מהעובדה שזה לא ממש חשוב, מקרים כאלו מתרחשים מאחר שמספר חברי האקדמיה הבוחרים את הפרס הוא קטן, מה שמאפשר קומבינות לבחירת מועמד זה או אחר. הייתי ממליץ להנהלת הפרס לנקוט באחד משני הצעדים הבאים: לגייס עוד כמה אלפי חברים לאקדמיה (בישראל יש לפחות רבבה של אנשים העוסקים במוזיקה על כל היבטיה), או לשקלל את החלטת האקדמיה יחד עם בחירת הקהל. זה לא אידיאלי, אני יודע, אבל לפחות הטקס לא יהיה נתון לכל כך הרבה התאגדויות. כי אחד מהשניים: או שמעניקים לו רלוונטיות, או שמבטלים אותו.