השיפוצניקית

תארו לעצמכם שאתם חוזרים הביתה, ובמקום הסלון הממורטט והמוכר מוצאים חלל חדש, צבוע בצבעים עליזים ומאובזר ברהיטים יפים * זה מה שעושה ליאת תימור לבתים של אנשים ב"עבודת בית" * ראיון באמצע הבלגן

סימטה צדדית בהוד השרון. צוות השיפוצניקים של "עבודת בית" (ערוץ 2, יום ו' 18.30), בהגשת הביכורים הטלוויזיונית של ליאת תימור, ערמו בחדר המדרגות החשוך שולחן שנס ליחו, ספה מרוטה וכיסאות ישנים. בבוקר עוד היתה זו דירה בסגנון מיושן, הזקוקה נואשות לשיפוץ. בערב אמורה תימור להגשים פנטזיה לאורלי, נשואה טרייה, המבקשת להפתיע את בעלה עדי ולהפוך את הסלון הסטנדרטי-מינוס שלהם לחלל בסגנון מהרג'ה הודי.

בתוך כל הבלגן, תוך צירצורי הניסורים, קולות הקידוחים ופחי הצבע הטריים שנפתחים, עומדת תימור ומנצחת בחן נשי ייחודי על השיפוץ כולו. תימור, 38, גרושה ואם לארבעה, עורכת מוסף "סגנון" ב"מעריב" ומחברת הספר "בתים יפים", מרגישה טבעי ונוח בקונסטלציה החדשה שנוצרה בשבילה. על גופה הנערי ג'ינס כחול, חולצת מוהר ורודה פרחונית וקיט מעוצב של שיפוצניקית בצבע קאמל. היא מורידה הוראות על בעלי המקצוע, מראיינת את איש הגבס, מנחה את הצבעים ואורגת הכל להרמוניה של צבעים וצורות. "בנקודה הזאת אני קודם כל סקרנית. אני יודעת לקראת מה זה הולך, כי הרי העיצוב עובר דרכי עד לפרטים האחרונים, אבל מתה לראות מה אורלי תרגיש, ואיך עדי יקבל את זה. ברור שאם תהיה שמחה גדולה, זה יהיה נורא כיף, ואם תהיה אכזבה נצטרך להתמודד איתה על המירקע. אגב, זה בסדר שמישהו יגיד 'אני לא מת על התוצאה'".

 

מה הקונספט של "עבודת בית", "מהפך" לבתים?

 

"ה'מהפך' שמוכר לנו הוא מהפך בבגדים, אבל אחרי כמה שעות הבן אדם מוריד את הבגד והחגיגה נגמרת. שינוי בתוך בית מלווה את החיים של האנשים באופן מאוד דומיננטי. זו פלישה חזקה לתוך חיים של מישהו אחר, ואתה מקווה מאוד שהם ישמחו על התוצאה".

 

מה יצחיק אותך באמצע שידור?

 

"שאני נורא מתאמצת ומישהו יגיד לי 'זה לא נראה לי'. נורא מצחיק אותי שאורלי, למשל, אומרת 'אוי, אבל רציתי צבעים חמים', ואני אומרת לה 'רגע, ואיזה צבע זה?' והיא אומרת 'זה ממש חם'. יש בקשות פרקטיות ויש פנטזיוניות, ותמיד פנטזיה זה משהו שהרבה יותר קשה להגשים, כי היא לא נוגעת רק במקומות של עיצוב. בסיפור הספציפי הזה הודו קשורה אצל אורלי לפגישה עם בעלה, לזכרונות של התאהבות. זה עושה לה נוסטלגיה של טיול שקרה בו משהו מאוד חזק ברמה הרגשית, והסיכוי שאפשר יהיה למלא אותה בשטיחים ובצבע די קלוש".

 

לפי תורת הפנג שואי הסינית, איכות החיים משתפרת בהתאם לעיצוב נכון של החלל. האם העיצוב יכול לתרום לזוגיות?

 

"תראי, באנגלית יש שני מונחים: HOUSE מתייחס לחלל למבנה, ו-HOME מבטא את התחושה שהחלל מביא עימו. התוכנית שלנו עוסקת בחלק הזה של ה-HOME, מה עושה את הדבר הזה שמשדר לך ביתיות. לתוכן של החלל יש משמעות עצומה לגבי האנשים. לכל אחד יש את החדרים שעושים לו יותר טוב ואת החדרים שהוא פחות נמצא בהם. זה לא מקרה. אי אפשר לומר את המשפט הזה בצורה הפוכה - שנגיד שיש לך זוגיות מחורבנת, ואם תצבעי את הכל בוורוד אז תסדרי לך את החיים.

"דווקא מהמקום שאני באה אני פתוחה לראות משפחות מכל מיני סוגים: חד-הוריים, גייז, אבא שמגדל את הילדים. לא רק משפחה קלאסית, אבא, אמא ושלושה ילדים מעומלנים. ודווקא התוכנית הזו תיתן אפשרות להציץ למשפחות אחרות. נקודת המבט שלי נורא טבעית לעוד כל מיני סידורים בחיים".

 

איך היה לך המעבר ממעמד של עורכת, זו שאומרת את המילה אחרונה בעיתונות הכתובה, למגישת תוכנית טלוויזיה?

 

"אני חושבת שאם הייתי צריכה לראיין מישהו שיושב מולי באולפן, המעבר היה מאוד דרמטי. אבל אני עושה דבר שהוא מוכר לי מהחיים שלי. אני אומנם לא עומדת ומפעילה בעלי מקצוע בתוך הבית, אבל לדבר עם אנשים על עיצוב, לתפעל אותם, לדבר גם עם הבמאית שתשים לב לדברים מסוימים, כל אלה לא זרים לי. העובדה שאני עורכת 'סגנון' - שעורך זה היכולת לראות דבר מהצד, להיות נוכח בסיטואציה ומחוצה לה בו בזמן - לעיתים זה יתרון ולעיתים חיסרון, כי כאן לא אני העורכת, יש לי עורכת ויש במאית. אני בסך הכל אדם שמאוד קשוב להוראות".

 

ואיך ההרגשה להיות פתאום בקדמת הבמה, בעין המצלמה?

 

"אל תשכחי שהתוכנית עדיין לא עלתה לשידור, וזה הבדל נורא גדול. אני בתוך תוכנית שהולמת את הידע המקצועי ואת היכולות שלי. אני יודעת לצבוע, אני יודעת לנגר, אני מכירה את הדברים האלה. גם היכולת לראיין אנשים קיימת אצלי, אז אני לא נדרשת לעשות משהו זר לי. ועם כל זאת, היה לי קשה מאוד לראות את התוכנית. אני לא מסוגלת לראות את עצמי. על כל משפט שאני מוציאה מהפה אני אומרת לעצמי 'טמבלית, זה משפט שיכולת לנסח יותר טוב', או 'למה אמרת כאן ככה?', 'מה נכנסת לו לדברים?', 'למה הגרביים מבצבצים לך?'. העין הביקורתית שלי נורא מציקה לי, ולכן על מנת לשמור על שקט נפשי אני לא מסתכלת. לא בשלב הזה. אני מניחה שיותר מאוחר אצטרך להתמודד עם הדמות שלי על המסך".

 

את נראית שיפוצניקית יפה וצפונבונית.

 

"ממש. אני בהחלט חושבת שזה חלק מהכיף של העשייה. מה שאני לובשת או מה שאני משדרת לא נראה לי כמשהו עם עמל רב, אלא משהו של כיף, של חוויה. מכיוון שאני בן אדם מודע, את יכולה לתאר לעצמך שאין עלי פריט שנפל עלי מהשמיים, והמלבישה שלי, חגית, שהיא הכי מתוקה בעולם, יודעת שיש לה קליינטית לא קלה. אי אפשר להלביש אותי בגחמה של מישהו אחר. אני עושה כניסה עם בגד שהוא עם אמירה אופנתית, וגם הבגדים של השיפוץ הם כאלה. אני לא יכולה לדבר על עיצוב, על טעם, על אסתטיקה ועל סגנון בלי שאביא משהו מזה. לפעמים זה הולך לקצה, ואין לי בעיה עם זה. היה איזה ברט שחבשתי, וחצי צוות הפקה חשבו שזה מקסים וחצי חשבו שהם מקיאים על הכובע. אמרתי להם: 'תסתכלו איך בעשר דקות האחרונות אתם עסוקים בכובעים שלי. סימן שזה מצוין, ולכן אמשיך ללכת עם הכובע".

תימור לא רק מלבישה את עצמה. היא גם היתה זו שקבעה כי השיפוצניקים ילבשו סרבלים מג'ינס, עליהם רקומות המילים "עבודת בית". מדי פעם הם גם חובשים כובעים מדליקים מכל מיני סוגים. לתימור חשוב שכאשר הצוות מגיע ליעדו, בעלי הבתים יאמרו לעצמם "וואללה, איזה כיף שהאנשים האלה ייכנסו אלינו הביתה". "זו אחת הסיבות", היא מבהירה, "שאני לא הולכת בשום פנים ואופן למקומות של גמילות חסדים, שלא תיפגע התחושה של תוכנית שעוסקת בעיצוב בכיף. ברור ששמונים אחוז מהאנשים במדינה היו מוכנים שישפצו להם ויכסו את מחיר השיפוץ. אבל כשאת הולכת למישהו שהוא נזקק, אז עצם העובדה שיש לו מיטה לישון עליה משמחת אותו, ולא משנה לו אם זה צבוע בכחול או בסגול".

 

תני טיפ, מה צריך להיות תמיד בבית.

 

"מבחינתי זה פרחים. חייבים להיות בבית פרחים טריים, יפים, רצוי מאותו סוג, מאותו צבע".

 

גם אחרי יום שלם של שיפוצים את עדיין נראית כמו נסיכה.

 

"אני מודעת לדימוי הזה שלי, של אחת שהכל בא לה בקלות, שהכל נפל עליה, שהיא מין נסיכה צפונית. בפועל שום דבר מהדימויים האלה לא קרוב למציאות. אין שום חומרים של נסיכה בסיפור חיי. אני חושבת שהדימוי הזה הוא בעיקר מפני שלמרות שתמיד עבדתי קשה, אני לא סוחבת איתי שקי מרירות. באמת בורכתי ביכולת לראות את החלקים היפים בחיי".

 

עד לפרידה מבעלך גילי קצנלבוגן, לפני כשנה וחצי, התגוררתם עם ארבעת ילדיכם בווילת פאר עם בריכת שחייה בהרצליה פיתוח.

 

"אל"ף, ממש לא פאר. זה בית שעשיתי אותו בעשר אצבעות. הבעל שלי לא היה אף פעם נורא עשיר. גם את הבית ההוא בהרצליה פיתוח כמו את הבית שלי עכשיו, צבעתי, שיפצתי וסידרתי במו ידי. לא היה לי גנן או מעצב גינות. זה שטויות. זה מטופש".

 

איפה גדלת?

 

"באפקה. אבא שלי היה איש מוסד ואמא שלי היתה אשתו של איש המוסד, וכשזרקו את אנשי המוסד לאפקה, אז זרקו אותם מתל אביב. זה לא אפקה של היום. אפקה וצהלה של אז היו שכונות של אנשי צבא, שאחר כך הפכו להיות האליטות של המדינה".

 

יש קשר בין גירושייך לבין הגעתך לתוכנית, מבחינת התיזמון?

 

"אני יודעת שרבים רואים קשר בין הגירושין לפריצה שלי. בעיני יש משהו מאוד קלישאתי בחיבור הזה. אני אצנית של מרחקים ארוכים. אני לא בן אדם ששום דבר נפל עליו בגיל צעיר. קיבלתי משרת עורכת אחרי הרבה שנים יחסית. כתבתי ספר שעוסק בתחום שאני נושקת אליו כל הזמן, והתוכנית הזאת היא פועל יוצא של כל הדברים האלה. זה נשמע נורא מגניב, החיבור הזה, אבל הוא לא בהכרח מדויק. מצד שני, אי אפשר להתעלם לגמרי מכך שלצד הכאב העצום שבגירושין קיימת התחושה של להתחיל משהו מחדש, שזאת גם הזדמנות גם של צמיחה ובנייה. זה לא לגמרי מקרי שהדברים מלבלבים עכשיו".

 

הוקוס פוקוס

 

בכל תוכנית של "עבודת בית" יהיו שלוש פינות. "מכיוון שכל תוכנית היא למעשה גודש של עצות ולומדים הרבה דברים, הפינות עושות כמו פוקוס על משהו אחד שאפשר יהיה לזכור במדויק", מבטיחה ליאת תימור. "פינה אחת מוקדשת לאורח השבוע. פעם זו מומחית לצבע, פעם מומחית לסידור ארונות. היום, בגלל שהלכנו על הודו, נביא את רינה פושקרנה שתכין לאסי, משקה הודי על בסיס של יוגורט, וכשהיא תגיע נקבל אותה עם סארי מסורתי. ותמיד יש את 'טיפ השבוע', שזו הפינה של הבנים. משהו על שפכטלים וברגים, בעל מקצוע שמסביר איך שולפים בורג מהקיר. השבוע זה צינור הביוב, איך הוא הופך לעמוד דקורטיבי בבית, וכל מיני טריקים. ויש את 'ליאת והסגנונות', שזה מעין 'עשה זאת בעצמך' לפריטים דקורטיביים או רעיונות שונים. למשל, בתוכנית היום אעשה צלחות עם תבלינים, כוכבי אניס, לבנדרים וקינמון, שזה נורא באווירה הודית".