זהירות! סכנה

שמוליק דובדבני צפה ב"ונילה סקיי" של קמרון קרואו וחזר בשביל להזהיר. נפוח ומטופש

שיא אחד הוא כבר שבר, "ונילה סקיי": שלב הפענוח - כלומר זה שבו נחשף הגימיק שסביבו מתפתלת עלילת הסרט כולה - אורך למעלה מ-20 דקות, וההסבר שב ונטחן שם עד שגם האנאלפביתים שבין מפרסמי התגובות בעמוד זה יצעקו שמספיק ודי. "'איזה חיים נפלאים' פוסט יאפי", לעג מבקר אמריקאי אחד לסיום הזה, תוך שהוא מרפרר אל סרט חג המולד האולטימטיבי של פרנק קפרה מ-1946. והוא מה זה צודק.

אבל האמת היא שיותר מכך גלומה בסופו של הסרט הזה – גירסה אמריקאית לסרט הספרדי המצוין "פקח את עיניך", שביים ב-97' אלחנדרו אמנבאר ("האחרים") – אמירה שחוקה, ובעיקר תלושה, בדבר האופן שבו בונה התרבות הפופולרית – מעודף הלהיטים שנשמע בפס הקול ועד "הגל החדש הצרפתי" – את מציאות חיינו.

ההכרזה לפיה המציאות אינה אלא סך כל דימויי התרבות הפופולרית המרכיבים אותה אינה מפתיעה כאשר היא באה מכיוונו של התסריטאי-במאי קמרון קרואו המוערך יתר, מי שהחל את דרכו ככתב-נער של ה"רולינג סטון", ואף נתן ביטוי לחוויותיו מאותה תקופה בסרטו הקודם (שגם זיכה אותו אשתקד באוסקר על התסריט המקורי), "כמעט מפורסמים". אך מה שמרגיז כאן במיוחד הוא האופן השרירותי שבו נארגת ההצהרה הזו אל הסרט, שעד לאותן דקות סיום מתמשכות דומה שעסק בנושאים אחרים.

למשל, הנרקיסיזם של גיבורו. שכן טום קרוז מגלם מו"ל ניו יורקי (מגדלי התאומים עודם כאן על תילם), נפוח ומאוהב בעצמו, הנכבש על ידי צעירה מסתורית (פנלופה קרוז, שהופיעה גם במקור הספרדי), אך מאבד את צלם פניו כאשר בפרץ של קנאה רומנטית מרסקת חברתו (קמרון דיאז) את המכונית בה הם נוסעים. אז הוא מגלה גם כי הקו המבחין בין סיוט ומציאות בעולמו מיטשטש בהדרגה. התמונה הראשונה בסרט מראה אותו תולש מול המראה שערות מאפירות מראשו, ואחר כך, בחלומו, הוא רץ נואשות בטיימס סקוור השוממה, מתחנן שמישהו יהיה שם כדי שישים אליו לב. הסרט כולו מתרפק באובססיביות על פניו הרצוצות (המוסתרות רוב הזמן מאחורי מסכה נוסח זו שעטה על עצמו הרוצח ב"ליל המסכות") של בעל הפרצוף המושלם קרוז, וכמו מעיר בכך על ההנאה הסדיסטית הגלומה בפנטזיה הקולנועית, זו שמתענגת כאן על פני מיליון הדולר המושחתות.

"ונילה סקאי" מגמגם אמנם משהו על מהותו של הקולנוע כפנטזיה גברית, אך זו מוצגת בו, אחרי הכל, כביטוי לעולמו הריקני של זכר ילדותי ופזיז שהסרט נמנע, בסופו של דבר, מלשפוט אותו ולהציע לו עונש או גאולה. התוצאה, מכל מקום, נפוחה ומטופשת.

וישנם גם קרוז וקרוזתו (שהאנגלית בפיה מצריכה כתוביות בגוף הסרט). זוג אידיאלי, לפחות בכל הנוגע להופעה מול מצלמה. שכן הם משלימים פה זה את כישורי המשחק הדלים של זו.