הערה 1
מי שחי בתל-אביב בדרך כלל מרגיש כמו בדרום שוויץ כשהחדשות מדווחות על "אירועים בשטחים" או "מהומות בגליל". בתי הקפה רחוקים מבקבוקי תבערה והכבישים נקיים מאבנים וממחסומים. זה משהו שקורה פה אבל לא פה. והנה הבוקר אני נוהג במכונית מבת-ים לעבודה בתל-אביב, נכנס לרחוב יפת כהרגלי, ושומע ברדיו כתב מדווח "מהשטח" ביפו על מצב המהומות.
איי איי! אני נאנח לעצמי, נורא, ולרגע שוכח שהכתב מדווח בדיוק מהמקום שבו אני נוסע ברכבי. עכשיו אני מפנה את הראש לצדדים ומכין עצמי לפגיעת אבן. בשעון של יפו אני שוב במדינת "זה פה אבל לא פה".
הערה 2
מה יקרה כשהפיגוע הבא יהיה, לא עלינו, למשל, בקפה תמר? כשכל תומכי השלום שאינו שלום והשתי מדינות לשני עמים שאינם עמים (אוסף של שבטים גם פה וגם שם), יגלו את מציאות ה"פה אבל לא פה" הופכת לממש כאן ועכשיו. הרי על הוויטרינה יש פוסטר של רבין-מן, וכתוב למטה: "לא נשכח לא נסלח".
רבין-מן כבר לא יכול להגן על הבלגן שרקח לנו, וקשה להאמין שהיה שש להגן, לו היה חי היום, על ההסכם שהוביל למציאות הזאת. עכשיו קל לשכוח הסכמים גרועים כי יש את אריק שרון להאשים. וכשאריק בשטח – שוכחים וסולחים כמו גדולים.
הערה 3
הילד מתחת לאדמה קיבל 10 בקדושה. הוא אמנם לא חלם להפוך לקדוש, אבל מה זה משנה. כאן זה המזרח התיכון - קדושים יותר חזקים מאינטרנט ומהיי-טק, ממזרח תיכון חדש ומהשקעות, בנייה ופיתוח.
עכשיו תדמיינו את הילד שלכם במשוואה הזאת מאחורי החבית. ושעשועון חדש של אברי גלעד ביום הזה. אבל זה לא הילד של העם שלנו, "אז מה אנחנו משחקים ברגשנות". כי אם זה היה ילד שלנו מאחורי החבית אז שעשועון חדש לא היה משודר בטלוויזיה באותו ערב.
הערה 4
לפני חצי שנה ישבתי בכפר הדרוזי מרר אצל חברים דרוזים של גיסי. גיסי חי במושב ליד הכנרת, ולמראית עין יש לו יותר חברים ערבים מיהודים, שעימם הוא מנהל קשרי חיים טובים. על המרפסת בערב ידע חבר דרוזי זקן של גיסי להצביע על כל נקודה בנוף שבה היה כפר ערבי לפני 1948. הוא ידע גם להגיד את המשפט השחוק ששמעתי פעמים רבות: "אתם לא הראשונים שהיו כאן ובטח לא האחרונים. אנחנו עוד נראה אתכם עולים על אוניות. רציתם להפריד ביננו לפלסטינים אבל אנחנו אותו דם. אותו דם".
"אז בשביל מה אתם שולחים חיילים למות בשבילנו במלחמה?".
"זה זמני. זה זמני. אתה תראה שיבוא פיצוץ עם הערבים פה בגליל ואנחנו לא נשב בצד".
באותו ביקור סיפר חברו הזקן של גיסי כיצד נכנעו כפרים, מי שיתף פעולה עם הציונים, מי קנה נשק מהאנגלים ומכר אותו ל"הגנה", וכיצד באו לידי החלטה בכפרים השונים אם להיכנע או לברוח.
"אנחנו חיים במחשב", אמר לי גיסי, "הערבים חיים על האדמה. אצלנו האדמה וירטואלית. כובשים, מחזירים, מוותרים, מתלבטים. אצל הערבים הזיכרון של מה שהיה שלך טוטאלי. לא כמו אצלנו. זכרון מלא סדקים".
הערה 5
לו אריה דרעי היה ראש ממשלה לא היו פורצות מהומות בקרב ערביי פלסטין וערביי ישראל (גם כן המצאנו מותג חדש – "ערבי ישראלי"). הסכם טוב היה נחתם מזמן. וכל השגיאות של רבין-ביילין-פרס בהפיכת רשות למדינה, לא היו מתרחשות. היתה קמה מדינה פלסטינית. ולא בפרוסות נקניק, אלא במכה. ולמה דרעי? גם למדינת ש"ס יש זיכרון טוטאלי, בלי סדקים. רק שהם פוליטיקאים חכמים וממולחים בהרבה מהאשכנזים-ארץ ישראל-מלח הארץ.
איתן נחמיאס-גלס, משורר ופזמונאי