הולנד האחרת

איפה איתה נבחרת האורנג' ללא הסורינאמים

סורינאם הופכת את הרטוריקה ההסתברותית של נבחרת ישראל ("אנחנו מדינה קטנה", "אין לנו מספיק כשרונות") לבדיחה. סורינאם היא אוסף של שבטים אינדיאנים וקאריביים, שקיבלו את עול הקולוניאליזם ההולנדי ב-1616. ב-1975 קיבלו עצמאות, וב-1987 הפכו לדמוקרטיה קונסטיטוציונית, שבה חיים 405 אלף תושבים מוקפים מים, כרישים ושעמום.

מאז שסורינאם הפכה לעצמאית, הולנד תומכת בה פיננסית, ובתמורה, סורינאם תומכת בכדורגל ההולנדי. איפה הייתה נבחרת האורנג` ללא רוד חוליט, פרנק רייקארד, ארון וינטר, קלרנס סיידורף, וינסטון בוחרדה, מיכאל רייזיחר, פייר ואן הוידונק, ג`ימי האסלבנק, אדגר דאוידס ופטריק קלייברט. נבחרת עם ואן דה סאר, האחים דה בור וברגקאמפ הייתה דבר אדיש יותר מכלב זקן.

לא ברור איך כל כך הרבה כשרון יכול לצמוח על שטח בקוטר של צנצנת ריבה, אך האמת היא שלא כולם ממש נולדו שם, אבל עם אזרחות הולנדית החיים יפים יותר. עד לנבחרת הנוכחית של רייקארד הולנד סבלה ממתחים בין סורינאמים להולנדים. ביורו 96 זה התפוצץ להם כמו בלון גז בפרצוף, ומי יודע איזה הערות גזעניות קיבלו חוליט ורייקארד בחדרי ההלבשה של יורו 88.

ההחלטה למנות את רייקארד כמאמן היא לא סתם פוליטקלי קורקט או דמגוגיה זולה, היא צעד נכון מבחינה חברתית, תרבותית, פוליטית ותעשייתית. ההיבט המקצועי שלה, עם זאת, עדיין טעון הוכחה. חוליט בתור מאמן היה כישלון, הגביע שלקח עם צ`לסי היה מקרי, הוא ידע להחתים שחקנים בעלי שם, אך לא ידע מה בדיוק לעשות איתם. רייקארד הוא בינתיים תעלומה, אבל להולנדים יש סיבה לאופטימיות, למרות שבודווין זנדן משחק מגן שמאלי ורוב מקאי נשאר בינתיים על הספסל.

אבל המינוי של רייקארד היה הדבר הנכון גם מפני שהכדורגל ההולנדי הוא הרי לא ספורט ולא בידור אלא אמנות. הוא סימביוזה אסתטית בין ואן גוך נוזלי וטחנות רוח, בין שיק אמסטרדמי וטריפיות של כפרי דייגים, בין האכזריות השוורצנגרית של יאפ סתאם והאלגנטיות הקולית של אוברמארס את ברגקאמפ. הנבחרת של רייקארד היא בדיוק הסמביוזה הזאת.