נשיא ותהני

באמת, נחמד ב'בויה', המקום שבו קלינטון השאיר טיפ של 400 דולר. אבל דווקא הטחינה שהוא זלל לא

לא קלה הייתה דרכנו. אפרכסת טלפון נטרקת כשאני מנסה לברר אם יש מקום לשני מעשנים. "לא", עונים לי בהחלטיות ובלי לבדוק אולי אני מוכנה להזמין שולחן במועד אחר. טלפנתי שוב. רעשי הרקע העידו ש'בויה' - בשבוע שאחרי ביקורו המתוקשר של ביל קלינטון במסעדה - הפכה למשאת נפשם הזמנית של המוני סועדים. בסוף נמצא מקום במוצאי-שבת.

נסענו למתחם הבילויים החדש בירכתי נמל תל-אביב הישן, שילמנו לרשות הנמלים תמורת הזכות לחנות במגרשיה, ונעצרנו במחסום במרחק מאה מטרים ויותר מפתח המסעדה. ביקשנו, הפצרנו, התחננו, וכלום לא הועיל. טלפנתי שוב. תחילה הובהר לי שלמסעדה אין קשר לחברה, שמפעילה את השומר הסרבן וההחלטי, ואחר-כך, בתיווך תבוני של אחראי משמרת, כשנתגלה כי אין לי תווית של נכים על הרכב, אני סתם צולעת, אלתרנו קומבינה ישראלית טיפוסית: אפשר לעקוף את השומר, ובכביש גישה אחר להגיע קצת קרוב יותר. לקלינטון זה לא היה קורה.

המשימה הוגדרה בפשטות: תאכלו את כל מה שהוא אכל. כלומר, טעימה מ - 20 מנות ראשונות, סטייק אנטרקוט והמון טחינה, כי בעיתונים היה כתוב שהוא לא הפסיק לזלול את הטחינה. ובכן, נכשלנו. חבורתו העליזה של ביל בדרכים מנתה 20 סועדים. אנחנו היינו רק שניים, וב'בויה' בדיוק נגמר האנטרקוט. אלתרנו אפוא תחליפים בריאים לעיקריות. כשקלינטון השתחרר מהנשיאות, הוא נאלץ לעבור מבדקים רפואיים אחרונים ומתוקשרים היטב, שמתוכם התברר כי משטר אכילה בריא יותר ייטיב עם רמות הכולסטרול המוגבהות שלו. גם לנו מגיע.

'בויה' הייתה יכולה לעבור דירה, על קרביה וכרעיה ועיצובה, לכל שכונה צפון-אמריקנית משתקמת של ראשית שנות התשעים, בלי שירגישו שהיא מהגרת מישראל. היא מנצחת בלי בעיות בתחרות "גופי התאורה הכי מוזרים שראיתי עד כה במסעדות ארצנו", ומה שבכל זאת מקבע אותה בקרקע המקומית הוא הגלים המתנפצים על המזח, יופי של ים לבהות בו, עד שמגיעים המים המינרליים והתפריט. גם הוא קומבינה. יש בו כמעט כל המנות המנצחות של מסעדות מקומיות מנצחות משנות התשעים, בערב-רב אקלקטי חינני למדיי.

קרפצ'יו אינטיאס ושמאלץ-הרינג, פוקצ'ה ופלפלים קלויים עם בולגרית, דגימות פירות ים נעימות ומבחר ירק מקומי חלוט וקלוי, מאודה ומתובל ומעוצב לתפארת. בסך הכול מתקבלת תערובת ספרדית-איטלקית-צרפתית-פלסטינית-מזרח-אירופית-אטלנטית, מקונפי ועד כנאפה, שלא אקטר עליה הפעם, כי היה טעים: ויש הכול לכולם, גם פיצות וגם פסטות, גם דגים וגם בשרים. רק הטחינה שקלינטון התחרע עליה בלי גבול, בינינו, היא לא בדיוק פסגת מחית השומשום האלוהית. מוצקה וחיוורת, לגמרי בסדר גמור, אבל לא משהו שנחזור בגללו.

כל הראשונות היו חמודות נורא. השרימפס בקונפי עגבניות, טריים ועתירי שום, לא התלוננו על כך שבדרך מהתפריט למציאות הקונפי נעלם, ובמקומו גרו בפנכה קצת עגבניות מיובשות סתמיות. ההרינג לא השמיע אפילו מחאה קלושה על השתדכותו הפתאומית לצנימי לחם כהה. הפוקצ'ה לא רמזה שידוע לה כי היא מין הכלאה משונה בין לחם בוכרי אליפטי מוארך לבין הדמיון היצירתי של השף. כל אלה, ביחד ולחוד, הם משעשעי חך מאוד-מאוד ראויים לרעבים, וביחד עם חצי בקבוק קיאנטי מבית-היוצר של אנטינורי, מילאו אותנו בעליצות או אולי זה קרה כי בכל זאת הצלחנו להתקרב לביל, וכמעט נגענו במלצר יפה העיניים, החייכני, המנומס והסבלני שענה לכל שאלותיה של הצולעת באורך-רוח מופתי, ובסוף קיבל טיפ די בסדר, אבל ממש לא דומה לחלקו בתשר של 400 דולר, שביל וחבורתו השאירו שם.

אחר-כך קרו כמה דברים מוזרים בתחום השירות, ולשולחננו הגיעו שלושה מלצרים שונים עם מנות, שבכלל לא הזמנו. התנצלו יפה והלכו, והתרכזנו בעיקריות ובפיתוח איבה לשולחן שלידינו, שבו נצפו לפחות שלושה גברים יונקי סיגרים בו-זמנית ועלמת-חן אחת עם סיגר זעיר בפיה. אין ב'בויה' אזורי עישון, ואם אני מבקשת לאכול בלי ענן עשן קובני יקר מעל לראשי, צריך ללכת למקום אחר.

הוא הסתפק בתבשיל קדרה של שוק טלה על מצע אורז ארומטי, וקיבל סיר שחור קטן וחביב מלא נתחי שוק, מהאזור הקרוב לקרקע בעוד הטלה בחייו. לא שמן, מבושל כך שהבשר נשר מן העצם מלווה בירקות שורש ובמתיקות נוגעת ללב, אבל קצת מעצבנת את החך. אצלי נחת פילה מוסר בציפוי פריך ומתובל היטב, אבל הוא ישב על גבעה של פירה שיצא ממעבד מזון. זו הייתה מחית טובענית שהפריעה לדג ולי, שעברתי בהצלחה את שלב הגרבר בחיי.

הווליום הלך וגבה, ככל שהשעה התאחרה והסועדים התרבו. 'בויה' גרה בחלל מאוד גבוה, וקולות רמים התערבלו במטח של צלילי טכנו רך בצל המנות האחרונות. טארט אגסים קר מדיי, מוס קפה אנמי - לא נחזור אליהם. בפעם הבאה נפתח סבלנות ונחכה רבע שעה לבואה של הכנאפה, שנראתה מגיעה לשולחן שמימיננו כמו חלום על שלום צף בחלל עד לנחיריים שלי. ביי ביי 'בויה', ביי ביי ביל. אנחנו אוהבים אותך, גם אם אתה ממש לא מבין בטחינה.

 

קצה המזלג

 

מה כדאי: מנות ראשונות וקונפי שוק אווז

אפשר לוותר: טחינה וכל מנה שיש בה פירה

מפלס הרעש: תגיעו מוקדם, אם אתם רוצים לשמוע את עצמכם חושבים

שירות: החיוכים עשר, גם הטעויות עשר

מחיר: 5 ראשונות, 2 עיקריות, 2 פוקצ'ות, חצי בקבוק יין, 4 מים מינרליים ושני קינוחים ב - 445 שקל לפני טיפ. יקר, בהתחשב בטיב

חנייה: כדאי לברר מראש בטלפון ולגלות את הכביש העוקף מחסום

 

'בויה', נמל תל-אביב הישן, הכניסה הצפונית, 5446166-03, מדי יום מ-09.30 עד הלקוח האחרון

 

 

 

ועוד משהו - ציוניוני הדרך עם ההמבורגר והקטשופ

 

בשנות נשיאותו הרבו בדחני ארה"ב ללעוג לתאוות ההמבורגרים העזה של קלינטון. הספר Hamburger Heaven :The illustrated history of the, פרי עטו של ג'פרי טניסון, מעצב גרפי ואספן נוסטלגי של פריטים הקשורים לקציצה - קובע כי את מוצאו המודרני של המאכל אפשר לייחס לעיר המבורג שבגרמניה, אבל מקורותיו טובעים בערפילי הזמן. אם אתם רוצים, הוא צאצא צלוי של הסטייק טרטר הנא, שאותו אכלו כבר לוחמים מונגולים בערבות אסיה התיכונה. הם נהגו ליישן את הבשר שלהם מתחת לאוכף הסוס שעליו רכבו, אחר-כך קצצו ותיבלו ואכלו נא. ייתכן שיום אחד, בטעות, מישהו זרק קצת בשר למדורה, ומשם ועד לאחים מקדונלד, שחברו למשווק מכונות מילק-שייק הדרך הייתה ארוכה ומפותלת.

לקטשופ יש היסטוריה מוזרה עוד יותר. מקור המילה במלאית, והוא שיבוש של מילה סינית, והרוטב המקורי אינו מכיל עגבניות כלל, כי אם דגים, חומץ ותבלינים שונים. מלחים הביאו אותו לאירופה. בספרי בישול אנגליים בני המאה ה-18 אפשר למצוא מתכונים ל'קטשופ פטריות', למשל. זה מין רוטב של פטריות, חומץ, סוכר, מלח, זנגביל ועוד כמה דברים שלא מזכירים בקבוק לחיץ. העגבניות הוכנסו לתערובת במחצית השנייה של המאה ה-19. כל היצירה - קציצה, לחמנייה, עגבניות, טבעות בצל, חרדל, מיונז ועלה חסה אחד - הופיעה לראשונה כמזון מהיר לכול ביריד העולמי בסנט-לואיס בשנת 1904 במחיר 5 סנט ליחידה.