יהיה זה נכון להודות שהלם מסוים היכה ברבים מאיתנו כאשר התברר שמשטרת ישראל ממליצה להעמיד לדין, באשמת הריגה, כמה מן המעורבים בפרשת תקרת אולם "ורסאי".
להזכירכם: 23 איש ואישה קיפחו חייהם באותו אסון, שהדיו הקולניים ותצלומיו הקשים מתערבבים אצלנו בימים אלה במראות ובקולות מן הפיגועים הרצחניים. הריגה? "ורסאי"? בית המשפט, הפרקליטות והמשטרה הרגילו אותנו במשך שנים לאישומים קלים ולהרשעות קלילות בנושאים מעין אלה. ועכשיו, הריגה?
אפשר שהמלצה זו של המשטרה (אם תתקבל על ידי הפרקליטות) היא בבחינת ציון דרך, רמזור אדום וניסיון נוסף - אולי מתסכל? – לשים קץ לאווירת ה"חפיף", ה"חאפ לאפ", לאמירות מן הסוג "אל תדאג", ו"יהיה בסדר".
מישהו ומישהם היו לא בסדר (ויש אומרים שגם לקו בשחיתות), ויהא עליהם, כנראה, לתת את הדין. כואב הלב, אולי, על מי שיעמדו למשפט, אך כואב הלב שבעתיים על משפחות ההרוגים ששילמו מחיר נורא בגלל יהירות, תחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, חוסר סדר, אחריות ומשמעת, מקצועיות שאיננה, בטלנות שישנה. אם כתוצאה מן המשפט הצפוי הזה תימחק המלה "חפיף" מחיינו, אם אנשים לא יקפחו עוד חייהם בגלל חוסר-מקצועיות ובטלנות – כי אז היה ויהיה אסון "ורסאי" ציון-דרך נורא אך חשוב בחיי מדינת ישראל.
מדינת "הב-הב"
יודעי דבר ובקיאים בנעשה בעולמנו טוענים שאין עוד מדינה בעולם שאזרחיה כה תובעניים כלפי ממשלתם כמו מדינת ישראל. במרוצת השנים הפכה הממשלה להיות כליא הרעם של כל טענה ואשמה, גם כאשר אין לה כל קשר לעניין. גדודי אזרחים תולים בממשלה מיני בוקי-סרוקי, ומשוכנעים כי השרים חייבים לפתור כל בעיה והסתבכות שלהם: בשביל מה בחרנו אותם? דוגמה" לפני שנים אחדות טבעה במימי ים יפאן אניה שהפליגה על ימים בדגל זר. היא הובילה מטען מכאן לשם, ללא קשר למדינת ישראל. על סיפונה היו ימאים זרים וכמה ישראלים. ממשלת ישראל היתה יחידה שנרתמה לשלות את גופות הימאים הישראלים והזרים מן המים, במחיר המדהים של 10 מיליון דולר. הממשלות האחרות לא ירקו אפילו לכיוון האזרחים שלהן שירדו למצולות. הם מתו – ודי. אפילו תפילת אשכבה לא בזבזו עליהם.
כאן, אצלנו, אריק שרון (וקודם לכן – קודמיו) הוא כתובת לכל בעיה ביטחונית, כלכלית, חברתית, מפלגתית ופרטית – כן, פרטית: אנשים הסתבכו בחובות בעקבות הימורים ומאשימים את ראש הממשלה ותובעים ממנו פיתרון. ישראלי נתפס בהודו במכירת קוקאין, ושרי ממשלת ישראל נקראים לחלץ אותו מהכלא. . שני עסקנים מפלגתיים מסוג ז' רבים על הכבוד מי יישב בשולחן ליד סגן שר הטרטורים, וראש הממשלה מוזעק כדי לכפר על העלבון הצורב. אין לו זמן? מייד יאמרו לו שיום הבחירות קרב והולך, וחוץ מזה, מי שלא מטפל בחברים בדרכו למעלה – לא יהיו לו חברים בדרך למטה. כל סקטור כאן קורא, בנפרד, "הב הב" וקורע את הקופה הציבורית. האחרים? שידאגו לעצמם. ומדינת ישראל? שתלך לעזאזל. השבטים מנצחים. עם ישראל מפסיד.
יש אומרים כי הפמיליאריות – המשפחתיות – הארץ הקטנה, שבה כולם מכירים את כולם, האדיקות הפוליטית וההשתייכות המפלגתית, גורמים לכולם לפחות לנסות ולתבוע מהממשלה, אם צריך ואם לא. במדינות אחרות, אזרחים לא מגיעים אל השרים. לא עולה בדעתם להתקשר אליהם. רואים אותם בקושי בטלוויזיה. אצלנו, תמיד אפשר למצוא בממשלה מי שייכנע, ירים ידיים, יוותר. וכך, הממשלה נסחטת ומואשמת, ולעולם אין התובעים אומרים די. בכל מקרה, על כל דבר, הממשלה אשמה.
צריך – צריך? חייבים! – שיקום מנהיג שיתקע בזעם את אגרופו בשולחן, ירים קול ויאמר "די!". אולי ראיתם,במקרה, מנהיג כזה בסביבה?