בראיון ל-CNN טען אחד מראשי התקשורת כי הניתוק של כתבי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה מהמתרחש באפגניסטן מנע מהציבור את "הזכות לדעת". אפשר לחשוב שהמניע של התקשורת הוא מניע טרומי וערכי בלבד. תקשורת ההמונים והטרור קשורים זה בזה בקשר סימביוטי. האינטרסים שלהם משרתים זה את זה. התקשורת, בעיקר זו הפרטית-המסחרית, מעוניינת במספר צופים – רייטינג – גבוה ככל האפשר. ארגוני טרור מעוניינים גם הם במספר צופים גדול, כדי להשיג תהודה גדולה למעשיהם ולעורר תמיכה ואהדה בדעת הקהל. הטרור מספק לתקשורת את החדשות, את הסקופים, ואת הקהל הדרוש למכירת פרסומות. בתמורה, התקשורת משמשת כשופר לתעמולה ולהצגה אולטרא-נטורליסטית של פיגועי טרור.
מצד שני, ארגוני טרור וגרילה אשר מודעים להשפעה שלילית אפשרית של הפצת מידע העלול להציגם כלא-אנושיים, מטילים צנזורה ואימה ומפעילים לחצים על אנשי השטח כדי למנוע צילום, תיעוד ושידור של קטעי מידע מסוג זה. לדוגמה: חברת הטלוויזיה האיטלקית שצילמה את מעשה הלינץ' ברמאללה נאלצה להתמודד עם מסכת לחצים, איומים וסנקציות של הארגונים הפלסטיניים, ונאלצו להתנצל על הצילומים.
הקהילה ש"מייצרת" את המידע עבור קהלי יעד גדולים, תלויה בקהל יעד מצומצם - קהילת המפרסמים. למפרסמים יש השפעה עצומה על אופיה של תקשורת ההמונים: הם מוכנים לשלם יותר בעד פרסום בתוכניות בעלות רייטינג גבוה. כך הם משפיעים בעקיפין על בחירת התכנים שיזכו להבלטת יתר. יתכן שלחץ ממשלתי גלוי וסמוי על אוכלוסיית המפרסמים בעולם המערבי עשוי לשנות את המדיניות לכיוון של הפחתת המופע של ארגוני הטרור בתקשורת.
בחברה דמוקרטית, יש לתקשורת השפעה רבה בתחומים כמו תרבות, חברה, כלכלה, וביטחון. היא מגיעה כמעט לכל אתר, לכל אדם, לכל מקור מידע ולכל ארוע. מאידך, אין לתקשורת מנגנוני ויסות בדומה למערכת החוקים הקיימת בעולם האזרחי והפלילי, שגורמים לכך שמי שעובר עליהם נאלץ לשלם את המחיר.
רק תחומים מעטים מצרים את צעדי התקשורת, ביניהם הצנזורה, בתי המשפט, ותחום צנעת הפרט. השאלה היא האם מותר והאם אפשר לבצע ויסות דומה גם בתחום הטרור. אחת האפשרויות היא שהתקשורת תטיל על עצמה מגבלות, ללא אכיפה חיצונית. הסיכוי לכך קטן מאוד.
האם לממשלות יש מענה תקשורתי מול האינטרסים המשותפים לתקשורת ולטרור?