באגף הדיסקים שבביתי שמור מקום מיוחד למה שאני מכנה "דיסקים של לילה", אותן יצירות מופת שבזמנים טובים יותר היה נהוג להשמיע בציפורי לילה. "קרני פוסטל", הדיסק החדש של ה'צלנית הוותיקה, השתלב בשבועות האחרונים בצמרת הדיסקים הנ"ל. האווירה, העדינות, הרכות - משמשים כלי מצוין להיסחפות לעולמות טובים יותר.
ברגעים הטובים קולה של פוסטל ממש מזכיר את זה של אליבזת פרייזר המופלאה מ"הקוקטו טווינס". גם העיבודים, ברובם, מצויינים ועשירים, ועוזרים לפוסטל להפגין נוכחות ראויה. הקרדיט על כך מגיע לחיים לרוז, פעם שותפה של פוסטל לצמד ביקני, והיום רק האיש שמאחורי הפאנלים.
הבעיה בדיסק היא שהוא לא מספיק אחיד ברמתו, ומספר קטעים, בעיקר אלה הקצביים, מיותרים למדי, ונשמעים יותר כמו רונית שחר ביום חלש, מאשר אליזבת פרייזר. הם פוגמים מעט ברצף ההאזנה, אבל לשם כך בדיוק נועדה אופציית התכנות, לא?
יהיה זה מוגזם להכתיר את פוסטל קול חדש במוזיקה הישראלית, אחרי 15 שנה של פעילות, שהחלה עוד בלהקת הנהדרת די אקס אם. עם זאת, התקליט הזה מהווה קול ייחודי בעולם הבנאליה של המיינסטרים הנוכחי, למרות שהוא לא ממש חתרני או מהפכני. סתם מוזיקה טובה.