כשכל הנגב יתייבש והגבים יהפכו לערימות עפר וחצץ, יישאר מקום אחד בלב הר הנגב שימשיך להציץ במבט ירוק אל השמים המעולפים בלבן, והוא עין עקב.
שמו המקורי, כפי שבמטה א-תיאהה ביטאוהו, היה עין אֻם כַעֶב. פירושו הפיוטי של השם הוא מעיין הבתולה, או מעיין הבתולים. בתחום אסוציאציות הנעורים שלי, מהבהב תחת השם הזה סרטו של גאון הקולנוע השוודי, אינגמר ברגמן, ועל אף שממרחק השנים יש לי זיכרון עמום מאוד מהסרט, הרי שבאותה עת ראיתי לראשונה גם את עין עקב, וזכרון המפגש ההוא חי בי בכל חריפותו.
עין ירוקה מוקפת שפה לבנה
לפני עין עקב אתה פוסע על משטח אבן לבנה ובוהקת, המרבדת את כל אפיקו של נחל עקב, יובלו המפותל מאוד והעמוס מאוד בצמחייה של נחל צין. חורף נצבעים שיחיו בלובן של הרותם ובצהוב העז של הקרקש הקיליקי, ובקיץ אין צבעים. בצד הערוץ הלבן הזה אתה מתנהל, ביגיעה של 'סוף מסע', על מדרון מאובק ואינסופי של אבנים. העולם סביבך כולו גבעות מעוגלות, שגונן עמום והן נמהלות בקו המתאר, העמום עוד יותר, של השמים המדבריים.
על סף המיאוס שבחדגוניות, מתגלה פתאום המראה. ישורת רחבה מרחיקה במשהו את הגבעות, פסים לבנים-מסנוורים מרצדים במרחק, אלו טורי הסלעים הלבנים שמרמזים על קרבת המשפחה לעין עבדת ועל מהותו של המקום שאליו אנחנו הולכים.
בדקה-שתיים הכל משתנה. בלב המישור הקטן שבגבעות נפער נקיק עמוק, שאפלוליתו מצננת דרך קבע את פינותיו. מין צבא - של דקלים קטנים, שיחי מלוח, טיון בשרני וקנים מדובללי תפרחת - נערך מתוך השטח הפתוח ומתכווץ והולך אל תוך הנקיק, עד שנעלם על שפת הבריכה.
הבריכה היא עין ירוקה המוקפת שפה לבנה, חלקה, כמעט ארוטית. מים ניגרים אליה במפל רסיסים, עדין ואיטי. לעתים זהו זרם עז ולעתים - רק לחות נוצצת שגולשת על הקיר, והוא עצמו פס כהה של טחבים ושרכים וטרוורטין אפרפר, שקיבע לנצח את הצמחים המתים בדפוסים של אבן. התערובת הכהה-אפרפרה הזו בולטת על קיר הסלע הלבן באפלולית מעלה צינה, שהולכת ונושבת מפני המים בבריכה אל סבך טחבי המפל וחזרה.
הרעד נע באלפי מעגלים
מסך הפנינים הנוזלי נפרש כמניפה בצניחתו מהסלע, והוא מנקד את פני הבריכה בנתזים שקופים, שעולים מפניה ונעלמים באותה מהירות שהופיעו; מתפזרים ימינה ושמאלה בדילוגים קלים ושוב אינם, וכך עד סוף כל הדורות, מסך המים הנפרש מרעיד את פני הבריכה, והרעד נע באלפי מעגלים מן הקיר אל השפה והוא כה עדין, שאפילו אדוות אינו יוצר.
הבריכה הזו, שהיא עמוקה מאוד - עד כדי קפיצת ראש של ממש, ממדף הסלע שלידה - גולשת לעתים על גדותיה. אם שנת מים היא במדבר, מגיר אז נחל עקב את מי עין עקב העליון שליד עבדת, מגלגלם באפיק ומטילם אל בריכת המעיין ברעש גדול. אז גם יזרמו מים באפיק וירוו את חצציו עד שיעלמו אי שם בתוך יובשן של הגבעות הרכות סביב ולנחל צין לעולם לא יגיעו.
עוד מפלון קטן יש בעין עקב זה, מרחק מטרים ספורים מן הבריכה, ואין בו בריכה. גם זרמו חלש יותר ולעתים אף נעלם; אבל סבך צפוף, רוחש זמזום של חרקים וצווחות של ציפורים, מסמן את קו המים המגיעים מראש המפל אל תחתיתו, ומשם הלאה אל הגיא הצר, קיר התפאורה לחזיון המים. שעות הערב של עין עקב התחתון הן היפות ביותר. יפה כאן בכלל, בזריחה וביום, בדמדומים ואפילו בחשיכה - על אף ששעות החושך הן שעות היתושים הנוראיות.
הירוק עוטה גוון עכור
שעות הערב הן המעבר מלבן מסנוור וקשה אל ורוד רך, הזמן שבו הירוק של הבריכה עוטה גון עכור, מאפיר ומשחיר לאטו כמבשר את בוא העלטה. זוהי השעה שצפצופי הציפורים בתוך הסבך מעידים על סוף היום, ומדי פעם עולה צווחה רמה מעל הצפצוף, כאילו נץ נודד חטף ציפור מחברותיה והן מקוננות על אובדנה, או שהיה זה חתול בר המשחר כאן לטרף ואולי סתם היה נדמה.
יש ובערבים יורדת שיירות של יעלים אל המעיין, גולשות מן המצוקים או במדרונות העגולים של הגבעות. ייתכן שהיעלים מגיעים מקרוב, מעיגולי האבן הסדורים של האתרים הפרהיסטוריים אפופי האבק. אולי הם מגיעים מנחל צין הרחוק ואולי הם בכלל בדרכם למקום אחר, ולכאן סרו רק במקרה.
כשיורדת העלטה אפשר ללכת, כי היתושים פשוט ישאבו את דמו של מי שנשאר ויוציאו את נשמתו בזמזומיהם הצרחניים אם לא בעקיצות.
הדרך לעין עקב
הדרך לעין עקב אפשרית ברכב שטח בשביל המסומן הכחול, המסתעף מדרך מעלה צין שליד שדה בוקר. מן המסעף שבאפיק נחל צין יש לפנות ימינה, עד פתחו של נחל עקב, ולנטות שמאלה מתוך אפיק הצין אל אפיק העקב.
את הרכב יש לעצור בחניון מסומן. מרחק כ-300 מטר מבריכת עין עקב, ומכאן – ברגל.
דרכים אחרות לעין עקב התחתון הן במורד נחל עקב, משולי העיר העתיקה עבדת ודרך עין עקב העליון, או מרמת דבשון, בשביל המסומן ירוק היורד אל עין עקב.
"כמו אהובה רחוקה - 75 אתרי הקסם שלי", ספי בן יוסף. כתר, 287 עמ'