בצעדי קלגסית

"הילדה בת החמש לוחשת: 'בבקשה, אל תקחי את אבא שלי'. אני מנערת את היד הקטנה בבוז, וצועדת בצעדי קלגס לעבר המבוקשת". סיפור מהעבר, מבט מההווה

אף אחד מאתנו לא נקי. כל מי שחי בארץ הזאת בשלושים וחמש שנות הכיבוש מוכתם באשמה. הסרבנות, שפתחה סוף-סוף את תיבת הפנדורה של משמעויות הכיבוש, מבורכת, אבל לא תציל אף אחד מאתנו רטרואקטיבית. בעוד כמה שנים נאלץ כולנו לתת תשובות, מי לוועדות חקירה או טיהור או מחילה, ומי לילדיו. ואני מודה בבושה: פשעתי.

 

אני הייתי שם

 

"עוד מעט בוקר", לחש הסמ"פ. "רק עוד לבית של הבן דוד שלה, חייבים. אם היא לא שם, הלך עלינו". "אם אנחנו יוצאים משם באור יום, הלך עלינו בכל מקרה", מלמל קצין הצנחנים הצעיר.

"קיבלתי הוראה בקשר", אני אומרת באינטונציה של אלוהי צבאות, "לא חוזרים בלעדיה!".

אנחנו רצים. נעלים נוקשות מקצב פראי על אדמה קשה וכוזבת, במעלה הגבעה התלולה. כלבים מתעוררים, מריחים את זיעת הפחד, יללות מקפיאות דם, שירת המואזין.

"איפתאח אל באב!!! ג'ייש". הלמות רובים על הדלת. צעדי החיילים המקיפים את הבית. דלת נפתחת. עיניים ממצמצות מול קני אם-16. "פן הייא? פן, יא כלב?".

הוא בפיג'מה, היא מאחוריו, לובשת בזריזות חלוק. שלושה זוגות עיניים שחורות, מתרוממים ממצמצים ממזרון פרוש על הרצפה. קר בפנים. תינוק פורץ בבכי. היא מתכופפת בזהירות ומהסה-מקפיצה אותו על חזה מכווץ בפחד.

ילד, אולי בן שלוש, רץ ונאחז ברגליה. ילדה, בסביבות חמש, קפואה, מרותקת. עיניה סוקרות את ההתרחשות מצד אל צד. היא לא מתעכבת להבין. עכשיו צריך לבחון ולזכור, אחר כך יהיה זמן לפענח. עיניה מגיעות אלי. לשנייה יש לה את המבט שבו בוחנות ילדות את הנשים שהן צעירות מאמותיהן, אבל כבר לא ילדות. "תישארי אתם פה", אומר לי המפקד, ובתנועת ראש מאשר לחיילים לתפוס את אביה.

"איפה היא?", שואל אחד החיילים ומנחית סטירה על לחיו של האב. "מוש הון", עונה האב ומבטו על בנו הקטן הפורץ בבכי. גם האשה מתחילה לבכות, וקוראת לאללה ולשכנים שיבואו להציל אותה. המג"בניק מפנה אליה את הרובה: "אוסכותי", הוא מסנן בנימה שכובשת את צעקותיה ליללה חנוקה.

"מין הדא?", נשמעים דשדושים מדלת נסתרת. הרובים כולם מופנים אל פניה של ישישה שנגררת כפופה על מקל. ידה העיוורת נשלחת באוויר ונתקלת בקנה רובה. "יא ראב, אל עלאמין!!!", היא מתחילה לצרוח, ונותנת את האות לשני הקטנים ולאשה לפרוץ שוב בבכי.

ה"גדולה", בת החמש, נועצת מבט בעיני החיילים, וצועדת בזהירות אל עבר סבתה. היא מחבקת את המותניים הרחבים ומלטפת. הילדה לוחשת משהו אל אוזנה של הישישה, וההוא, שעצביו כבר רופפים ממילא מהשעה המאוחרת והאור המוחלט, מפנה אליה את הרובה וצורח בקול גבוה ובעברית: "שמישהו יברר מה היא אמרה לה". "היא מבקשת רשות להביא כסא לסבתא שלה", מתרגם המג"בניק. "היא אומרת שהיא עיוורת".

"טוב, טוב, יאללה, רוחי מן הון", אומר הסמ"פ, ומסמן לה בקנה הרובה לקחת את הכסא הקרוב. הילדה הולכת מבלי להפנות לשנייה את הגב. היא מגיעה אל הכסא, ומתחילה לגרור את רגלי המתכת הרזות והעקומות על הרצפה. "שתרים, כוס אוחתו, שתרים, למה הם צריכים לעשות כל כך הרבה רעש?". "תעזוב אותה", מנסה המג"בניק, "היא רק ילדה".

לשנייה נראה כאילו התפייסו גבותיה, והעווית, שלובשים פניה כשהיא נושאת את משקלה של סבתה הצונחת בכבדות אל הכסא, נדמית לי כחיוך. היא שמה לב, מזדקפת ומתנתקת, צועדת ישירות אלי. אני אבודה. כובשת גדולה וצודקת, מול ילדה בת חמש. אני מפנה את מבטי אל החיילים שסביבי. ההמולה שמגיעה מלמטה משחררת אותם מהצורך המביך לעזור לי.

היא מושיטה את ידיה שאצבעותיהן עדיין עגלוליות, ואוחזת בשלי. היא לוחשת: "בבקשה, אל תיקחי את אבא שלי", ואני מרגישה איך כל המגננות כולן נמסות אל כף היד החמימה.

רעש במדרגות. צעדים, חבטה. החיילים עולים. אבא שלה, עם אזיקים, נדחף במדרגות. מאחוריו הדודה שלה, "המבוקשת".

אני מנערת את היד הקטנה בבוז, וצועדת בצעדי קלגס על מזרון ושמיכות לעבר המבוקשת. חייל מכוון אותה עם הקנה אל הקיר, וידיי, מיומנות ונוקשות, מבצעות עליה חיפוש. "היא נקייה", אני אומרת, ומישהו אומר שלפי הריח דווקא לא ממש. צחוקים. הפוגה קומית. אני עדיין מחייכת כשאני מאזקת את ידיה, ובקול משועשע מודיעה בקשר שהר הבית בידינו.

עיני גבוהות, הרבה מעליה, כשאני יוצאת מהבית ומוליכה אותה אל הזינזאנה. הם מעלים גם את האבא. "בשביל מה?", אני שואלת ומשחררת אל פני העצורה עשן סיגריה. "על זה שהבן זונה, החביא אותה, עם כל חומרי הנפץ שהיא התכוונה לפוצץ מחר". "היא אחותי", הוא מתייפח, הוא אומר שאם היה יודע שהחביאה חומרי נפץ ליד הילדים שלו, היה מפוצץ אותה בעצמו. הם לא האמינו לו. אני לא יודעת כמה הוא קיבל בסוף, אבל היא, שרצתה להיות השאהידה הראשונה, נכלאה להרבה שנים.

 

איפה הילדה

 

והילדה? לא יודעת. אולי היא זו שעשתה את זה בסוף, אחרי עוד אינתיפאדה, ואלפי אבות ואמהות וילדים שבורים. ואולי זו לא היא. לפי החישוב שלי היא רק בת 19, אולי 20. אבל אולי, אי- שם, בלב אחד ממחנות הפליטים, ממש בשעה הזו, היא מתכננת את הנקמה.

ממרום שנותיי, אני מסתכלת בהערצה אל הסרבנים. הלוואי שיכולתי להגיד לילדתי בת החמש שגם אני סירבתי. במקום זה, אני מכסה אותה טוב טוב בשמיכה, ומתפללת ששום דבר, ואף אחד, לא יפוצץ עליה את בועת התמימות.

 

אפרת רומן-אשר, תסריטאית, הייתה חיילת באינתיפאדה הקודמת