נפלאות הטמטום

רון הווארד אינו האיש המתאים לסרט על אדם חושב. שמוליק דובדבני על "נפלאות התבונה"

כמה אירוני. דווקא הבמאי רון הווארד חתום על סרט ששמו (העברי) הוא "נפלאות התבונה". אירוני, משום שסרטיו של הווארד, בהם "העיתון", "אפולו 13" ו"החיים בשידור ישיר" הם, אחרי הכל, ההיפך המוחלט מתבונה, ומשום שבמאי רדוד זה הוא אחת הסיבות לקונוטציה השלילית שמתלווה לעיתים קרובות מדי לצמד המילים "סרט אמריקאי". סרטיו אוויליים עד אימה, ריאקציונרים להחריד, והנושאים שהם מעלים מטופלים בדרך פשטנית, נעימה מדי ומקוממת. הווארד, צר איפוא לומר, הוא לא האיש המתאים לסרט על אדם חושב.

 

חיית מחמד בפרינסטון

 

"נפלאות התבונה" מגולל את סיפורו של ג'ון נאש, מתמטיקאי מאוניברסיטת פרינסטון, שבשנת 94' זכה בפרס נובל לכלכלה בזכות תאוריה מקורית שפיתח, הקשורה למשחקי תחרות, ואשר יושמה בהצלחה בתחומי הסחר הגלובלי, יחסי עבודה ואפילו ביולוגיה התפתחותית. אלא שנאש זה אף היה סכיזופרן שהיה משוכנע בקיומם של מסרים קומוניסטים מוצפנים בכותרות העיתונים, עובדה שהסרט על אודותיו (לפחות בחלקו הראשון) מזהה כחלק מהפראנויה הקולקטיבית מפני הסכנה האדומה שפקדה את אמריקה בשנות המלחמה הקרה.

אך מה שבידיו של יוצר, שאינו בא להעליב את האינטליגנציה של צופיו, היה משמש בסיס לדיון בהתמודדות של בעל מוח מורכב מול הרגע ההסטורי בו הוא פועל, הופך אצל הווארד לעוד סרט נדוש ורגשני על גאון הלוקה בנפשו. במקום לעצב דמות עמוקה ואמינה, הווארד והתסריטאי עקיבא גולדסמן ("באטמן ורובין") מתבוננים בגיבור המיוסר שלהם כמו היה חיית מחמד המדדה לה להנאת הכל על מדשאות פרינסטון. ואת הנסיון לחדור אל תוך עולמו הפנימי של נאש (שהסרט, אגב, לא מספק שום רקע על משפחתו או עברו, משל היה איזה אי.טי. שנחת יום בהיר אחד בלב הקהילה המתמטית של האוניברסיטה היוקרתית הנ"ל) מחליפות פה קלישאות קיטשיות – מספרים מרצדים ונוסחאות מעופפות שנועדו לבטא את חשיבתו הייחודית.

 

מדריך ג'פרי ראש לגילום גאון מיוסר

 

הגישה הילדותית הזו – ולא העובדה שהסרט נוטל לעצמו חירות בנוגע לביוגרפיה של נאש (כיום בן 75), שהיה גם ביסקסואל, ובנו, מתמטיקאי מוכשר בזכות עצמו, סכיזופרן אף הוא – היא מגרעתו הגדולה של "נפלאות התבונה". מכשלה נוספת היא הופעתו זועקת האוסקר של ראסל קרואו, העושה את דמותו של נאש כאילו לא פסח על אף אות ותג ב"מדריך ג'פרי ראש לגילום הגאון המיוסר". קרואו שומט ראשו, ממלמל לעצמו, נע בכבדות, מגרד במצחו עם האצבע המורה, וקורא לזה משחק. שלל מניירות דומות, כזכור, הביאו לאותו ראש את האוסקר בעבור "ניצוצות".

וקיים גם הפן הנשי המקומם. ג'ניפר קונלי הסתמית מגלמת את דמות אשתו של נאש, וזו מעוצבת כאן באופן ההוליוודי הכי מסורתי ושמרני שאפשר להעלות על הדעת. כלומר, כמי שנועדה אך ורק לשאת באורך רוח את ייסורי בעלה. אוהבת וסובלת. במציאות, כך אומרים, היתה לה אישיות משל עצמה.