השטות ממונטה קריסטו

הגרסה הקולנועית הנוכחית של "הרוזן ממונטה קריסטו" רושמת שיאים חדשים של השחתה תרבותית של אחד מספרי ההרפתקאות המשובחים שיש. ארי קטורזה מבאר מדוע הבמאי קווין ריינולדס לא מגרד את הציפורן של אלכסנדר דיומא

בתור רומן הרפתקאות קלאסי, "הרוזן ממונטה קריסטו" מביתו של אלכסנדר דיומא מעולם לא זכה לעיבוד קולנועי מופתי (מספרים על ורסיה טובה של הסרט משנת 1934בבימויים של רולנד וי. לי ווילפריד לוקאס, שאותה אני עוד מתעתד לראות). והגרסה הנוכחית בבימויו של קווין ריינולדס, שיצאה השבוע לאקרנים, לא רק שאינה חורגת מן הסטנדרט שנקבע עד כה, אלא רושמת שיאים חדשים בכל הנוגע לטמטום והשחתה תרבותית ואמנותית של אחד מספרי ההרפתקאות הכי מגניבים במאה וחמישים השנים האחרונות.

הרומן המקורי של דיומא, שהושפע מאוד מספריו של וולטר סקוט הבריטי, הצליח במיטבו לחבר בין אווירה פוליטית של תקופה היסטורית (גלותו של נפוליאון והשפעתה על שלטון הרסטורציה המלוכני) לבין סיפור פנטזיה המכיל את כל המאוויים הדרושים – תשוקה, קנאה, סבל, משבר אמונה ורצון לנקמה – שנרקמו באלגנטיות לכדי ספר שהשאיר דורות של קוראים פעורי פה. דיומא הוא בטח לא הסופר הגדול של דורו, אבל הכתיבה שלו ניחנה בקלילות ואנרגיה נדירים. אין מה להגיד, לבחור היה סטייל.

העלילה – למי ששכח (כפי שהיא מוצגת בסרט, ששונה מעט מן המקור) - מגוללת את סיפורו של אדמונד דאנטס (ג'יימס קאביזל), חובל עולה ממשפחה מעוטת יכולת, העומד לשאת את אהובת ליבו, מרסדס, אך נשלח למאסר טרגי במצודת איף הנוראית בשל קנוניה של שניים משונאיו: דאנגלארס, שחושק בתפקידו של דאנטס בספינה, ופרננד מונדגו, העורג אל אהובתו של דאנטס (בסיפור המקורי יש עוד שותף, אך נעזוב את זה). שניהם מסגירים אותו לידי התובע הכללי של מארסיי, וילפור, אנטי בונפרטיסט מוצהר, המנסה להגן על עצמו לאחר שמצא מכתב מאת נפוליאון שנשא דאנטס אל לא אחר מאשר אביו של וילפור, שמנסה בכל כוחו להחזיר את הקיסר הגולה לארצו. לאחר אי אלו שנים של סבל, פוגש גיבורינו בכלא את הכומר פאריה (ריצ'ארד האריס) שחופר מנהרה החוצה ובדרך מעניק לדאנטס את השכלתו ואת המפה לאוצר אדיר המוחבא באי מונטה קריסטו. בסופו של דבר, דאנטס בורח בדרך ערמומית, מוצא את האוצר, הופך לרוזן ממונה קריסטו ומקדיש את חייו לנקמה הגדולה.

 

בהוליווד כמו בהוליווד

 

ובכן, הבעיות הגדולות של הסרט נעות ככדור פינג פונג בין התסריט לבימוי. ריינולדס והתסריטאי ג'יי וולפרט משתמשים בכל כשרונם כדי להרוס כל חלקה טובה. את הסיפור המורכב של דיומא, שהורכב מתת-עלילות רבות שנשזרו יחד לפאזל מעניין, הוא רידד לשילוב מוזר בין סרט הרפתקאות סוג ב' (במיטבו) לבין טלנובולה עכשווית (כמעט לכל אורכו). אבל מה אפשר לצפות ממי שביים את "עולם המים"? ברגעים מסוימים הסרט באמת מעצבן: ריינולדס עושה שימוש בכל הגימיקים הכי זולים כדי להרוס כל פינה טובה בסיפור. הוא בטח שמע כי הסרט חוזר אל תקופתו של נפוליאון, אז הוא גם החליט להחיות את דמותו של האיש עצמו על האי אלבה (מה שמוציא מן הדרמה הפוליטית שמאחורי הקלעים את כל העוקץ) כדי שהוא בכבודו ובעצמו יעביר את המכתב הטרגי אל דאנטס וילמד אותו את הפסיכולוגיה בגרוש שגורסת כי בעולמנו הגדול, או שאתה משחק או שמשחקים בך. נו, באמת.

אבל זה עוד כלום לעומת מה שהוא עולל לדמויות המשנה. בעוד דיומא צייר אותן באותנטיות כדמויות אנושיות הפועלות מתוך קנאה בלתי נשלטת, ריינולדס הפך אותן לדמויות מרושעות וחד-מימדיות על פי הסטיראוטיפ ההוליוודי הכי שגרתי א-לה "מת לחיות", אבל מדרגה ז'. את הנקמה המורכבת של דאנטס הוא הופך לשלל קרבות סיף משמימים, אלא שזה, הייתי מניח, מתאים יותר לשלושת המוסקטרים. למעט דמותו של דאנטס, משחקן של כל הדמויות כמעט בלי יוצא מן הכלל חסר השראה, ובעיקר זה של מרסדס (דאגמארה דומינקציק) שגובל בבדיחה.

ממש לא רציתי לעסוק באותו טיעון נושן על כך שהוליווד לוקחת יצירות מופת של תרבות צרפתית ("עד כלות הנשימה", למשל?) והופכת אותן לזבל (זכרו את הגרסה בכיכובו של ריצ'ארד גיר), אבל ראבאק – גם סרט הרפתקאות משכנע כבר מוגזם לבקש? הסיום של העיבוד הנוכחי ל"הרוזן ממונטה קריסטו" אומר הכל. אחרי שהוא משלים את הנקמה ומרפה משנאתו, דואג ריינולדס שדאנטס גם ירכוש את האי של מצודת איף בה היה כלוא, כי הכסף, איך לא, מנצח. אחרי הכל, זו הוליווד או מה?