העדפה מתקנת

כשפול סטיבן מילר סיים את הרווארד בהצטיינות לפני 15 שנה, אף משרד עורכי-דין לא הסכים להעסיק אותו, בגלל היותו גמד; היום עומד מילר בראש הנציבות לשוויון הזדמנויות בתעסוקה של ממשלת ארה"ב, גוף שמגיש עשרות-אלפי תביעות על אפליה במקומות עבודה, וגורר לבית-המשפט גם חברות גדולות כמו מיצובישי והולידיי-אין; השבוע ביקר בארץ, וסיפר ל"ממון" למה חשוב וצודק להפעיל העדפה מתקנת במקומות העבודה, בארה"ב ובישראל

לפול סטיבן מילר כואב שמפלים מישהו בגלל הצבע שלו, המין שלו, המראה שלו או הבריאות שלו. כואב לו כי אפליה כזו מנוגדת לחוק האמריקני, ומילר הוא משפטן, בוגר בית-הספר היוקרתי למשפטים באוניברסיטת הרווארד. כואב לו כי הוא דמוקרט ומאמין שלכולם - שחורים ולבנים, יהודים ובודהיסטים, נכים ובריאים - יש זכות לשבת ליד השולחן הגדול של החברה האמריקנית. וכואב לו כי הוא עצמו סבל אפליה, כי הוא עצמו התקשה להשיג עבודה. משום שמילר הוא "איש נמוך קומה", כפי שהוסבר לי לפני שנפגשתי איתו. "איש קטן", כפי שהוא מגדיר את עצמו. או פשוט גמד, בלשון העם. בגובה של ילד בן 10.

איש קטן גדול, מילר. קטן וחזק. כבר חמש שנים הוא משמש כנציב (קומישונר בלעז, כמו באן-בי-אי) בנציבות לשוויון הזדמנויות בתעסוקה בארה"ב (EOCE), אחד מחמישה נציבים המפעילים גוף ענק עם תקציב של יותר מ-300 מיליון דולר בשנה, שמטרתו לדאוג לכך שכל האמריקנים - ללא הבדל גזע, מין, מוצא, גיל או מצב רפואי - לא יקופחו במקום העבודה שלהם. הנשיא קלינטון מינה אותו, בוש אישר מחדש את המינוי. מקרה נדיר בוושינגטון, שבה נוהג נשיא חדש להחליף את כל המינויים של הנשיא הקודם, ואיש לא מתרעם על כך.

 

"קרקס של גמדים"

 

להוריו של מילר היה די כסף לשלוח אותו להרווארד, לו היה מספיק כשרון כדי לסיים בהצטיינות. עם סיום הלימודים הוא שלח את קורות החיים שלו למשרדי עורכי-דין רבים. המשרדים ראו את המסמכים, התלהבו, והזמינו את מילר לפגישה. שלב הפגישה היה בדרך-כלל השלב האחרון. כמעט אף אחד לא הסביר לו מדוע, אבל מועמדותו נדחתה תמיד. "אני משער שזה בגלל המידות שלי", הוא אומר בציניות נטולת מרירות. רק באחד ממשרדי עורכי-הדין אמרו לו את האמת.

לנו אין בעיה איתך, עם הגובה שלך, הסבירו לו, בתוך המשרד נסתדר. אבל מה עם הלקוחות? אם נשלח אליהם אותך, הם יחשבו שאנחנו מנהלים כאן קרקס של גמדים, לא משרד רציני של עורכי-דין.

זה היה לפני 15 שנה. מאז נחקק חוק חדש, הקובע כי אפליה של אדם על רקע הנכות שלו איננה חוקית. אילו החוק הזה היה קיים אז, מילר היה יכול לתבוע את המשרדים שזרקו אותו בגלל "המידות שלו". אבל הוא לא בטוח שהיה עושה זאת אז. "עצם קיום החוק הוא אלמנט חינוכי", הוא מסביר.

בכל מקרה, מילר בסופו של דבר השיג עבודה, התמחה בייצוג של אנשים עם מוגבלויות, ומשם הגיע לתפקיד היוקרתי בוושינגטון. לישראל הוא הגיע כאורח משרד החוץ, שארגן בשבוע שעבר בנצרת - יחד עם ועד ראשי הרשויות הערביות, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וגופים אחרים - כנס על שילוב האזרחים הערבים בישראל במגזר העסקי. בקיצור, איך עושים אפליה (ועדיף העדפה) מתקנת.

 

"שהמשפחה כולה תשב ליד השולחן"

 

מילר לא מומחה למצב הערבים בישראל, אבל הוא מומחה להעדפה מתקנת. והוא מאמין גדול בנושא הזה, למרות כל הביקורת שנשמעת עליו בשנים האחרונות באמריקה, למרות שהמונח פוליטיקלי קורקט (תקינות פוליטית), המונח התאום להעדפה מתקנת, הפך ממש למלת גנאי. "בעיני פוליטיקלי קורקט פירושו להתייחס לאנשים בכבוד, אומר מילר, הזכות של אשה שלא יקראו לה 'מותק' או 'בובה' במקום העבודה ולא ייתנו לה ליטוף בתחת. הזכות שלא יקראו לך jew boy".

 

אז למה זה מעורר התנגדות כל-כך גדולה?

 

מילר: "כי אם מפנים מקום לאנשים חדשים ליד השולחן, מישהו שישב שם קודם צריך לזוז, וזה לא נעים. אבל חשוב שהמשפחה כולה תשב ליד השולחן, לא רק מי שישב פעם".

הנציבות של מילר עוסקת בשלושה תחומים: טיפול בתלונות שמוגשות לה על אפליה במקום העבודה, בדיקה עצמאית של הנציבות כדי לוודא שהחוקים נגד אפליה אכן מיושמים, וניסוח תקנות חדשות, שיש להן סיכוי - אומר מילר - להפוך לחוקים מחייבים. מדובר בגוף עם שיניים. לחוקרים של הנציבות יש סמכות לדרוש מסמכים פנימיים ממקום עבודה החשוד באפליה, ולזמן עדים. אין להם סמכות לשפוט, אבל הם יכולים להגיש לבית-משפט פדרלי תביעה בשם ממשלת ארה"ב נגד מעסיק זה או אחר. וזה לא נעים. ברוב המקרים, כמובן, האפליה איננה גלויה. מעטים העסקים המכריזים בפומבי כי אינם רוצים להעסיק שחורים או נשים. אבל הנציבות מחפשת אחרי אפליה סמויה, משתמעת.

מילר: "אם במפעל בדרום שיקגו יש 2% עובדים היספנים, ובשכונה סביבו יש 60% היספנים, זה סימן לאפליה. אם נשים לא נשלחות ללוות את המנהלים למסעות עסקים כי המנהל לא רוצה אשה יפה לידו בגלל חשש לרכילות, ואחרי זה אותן נשים לא זוכות לקידום כי 'אין להן מספיק ניסיון', זו אפליה". אין פלא שהידיים של הנציבות מלאות עבודה. כשמילר נכנס לתפקיד ב-1995, טיפלה הנציבות בכ-120 אלף תביעות.

היום ירד המספר לכ-55 אלף תביעות, הרבה בזכות הגישה של מילר, שמעדיף להגיע לפשרה בתביעות הקטנות, הנוגעות לאנשים פרטיים, ולהתרכז בתביעות גדולות, עקרוניות. "גישה אסטרטגית", כפי שהוא מכנה אותה.

הוא רשם כמה הצלחות גדולות. חברת טקסקו נאלצה לשלם סכום שיא של 176 מיליון דולר למאות עובדים שחורים לאחר שבית-משפט קבע כי במשך שנים היא הפלתה אותם בשכר ובקידום. ההקלטות שבהן נשמעו מנהלי המפעל מנבלים את פיהם נגד שחורים היטו את הכף נגדם. מיצובישי נאלצה לשלם 44 מיליון דולר למאות נשים שהוטרדו מינית במשך שנים במפעל שלה באילינוי. רשת הולידיי-אין עומדת כרגע למשפט על כך שבאחד מהמלונות שלה בפלורידה עובדים שחורים והיספנים לא התקבלו לעבודה עם קהל. השיטה: המראיינים היו מסמנים על טופס הבקשה את המספר 8, המספר של הכדור השחור בביליארד. גם במהגרים לא-חוקיים הנציבות מטפלת. "זה שמישהו אינו חוקי, לא אומר שהמעסיק שלו רשאי לאנוס אותו", אומר מילר.

הסנקציות הן לא רק משפטיות. כל חברה הניגשת למכרז של המדינה צריכה לקבל "תעודת כשרות" מהנציבות של מילר. "אם מתברר שהחברה לא העסיקה אשה בתפקיד בכיר ב-25 השנים האחרונות, או שהיא מפרסמת מודעות דרושים רק בעיתונים 'לבנים', או שאין לה תוכנית הדרכה של העדפה מתקנת - היא לא תוכל לגשת למכרז", מסביר מילר. בכלל, הוא אומר, העדפה מתקנת יכולה לעבוד רק בשלושה תנאים: כשהמעסיקים מקבלים הנחיות ברורות מה נדרש מהם לפי החוק, כשהממשלה מפעילה מנגנון אכיפה רציני, וכשנלחמים נגד המחסומים התרבותיים.

 

"לא הגענו לסוף הדרך"

 

מילר, אמריקני כל-כך, אופטימי. המתקפה של הימין השמרני נגד ההעדפה המתקנת (בקליפורניה הועבר תיקון האוסר העדפה על רקע גזע או מין) לא מרגשת אותו, למרות שחלק מהאנשים בסביבתו של הנשיא בוש שותפים למתקפה הזו.

הביג-ביזנס, הוא אומר, מבין דווקא שהעדפה מתקנת מועילה לו. ההתנגדות באה בעיקר מהעסקים הקטנים. גם את הטענות מהכיוון הרדיקלי, כאילו העדפה מתקנת עוזרת רק למעטים ולא משנה את המצב החברתי - הוא דוחה. "המצב באמריקה היום הרבה יותר טוב וצודק ממה שהיה לפני 35 שנה", הוא אומר, "אבל עדיין לא הגענו לסוף".

ומה בישראל. מול המערך המשוכלל והאדיר של הנציבות של מילר, המצב פה נראה נואש. פועלים זרים שהדרכונים שלהם נגנבים ומוחרמים מהם, עולים חדשים שלא מקבלים עבודה בגלל המבטא שלהם, ערבים שלא מקבלים עבודה סתם משום שהם ערבים. אם היית עובר לכאן, אני אומר לו, לא היית יכול לעצום עין לפחות עשר שנים מרוב עבודה.

מילר עונה בדיפלומטיות. גם העובדה שנציג השגרירות יושב לידו לא עוזרת. "התפקיד שלי הוא לא להעיר הערות על המצב בישראל. צריך שישראל תמצא מה מתאים לחברה שלה. התפקיד שלי הוא להציג לה מסגרת לפעולה אפשרית".

 

חברת החשמל בישראל מעסיקה רק חמישה ערבים מתוך 20 אלף העובדים שלה. מה היית עושה עם חברה כזו באמריקה?

 

"הייתי בודק אם יש בה מחסומים נראים או בלתי נראים המונעים מערבים לקבל שם עבודה".

 

ואם היית מוצא?

 

"הייתי מגיש נגדה תביעה".

בכל מקרה, שבוע שהייה בישראל לא שבר את האופטימיות שלו. הוא שמע על שביתת הנכים (אבל לא הספיק להיפגש איתם), אבל הוא מבין שהבעיה שלהם נוגעת בעיקר לקיצבאות, ושדווקא העניין החוקי הולך ומסתדר אצלם. ומהי בעיניו הבעיה הכי בוערת בישראל בתחום הזה? שאלת האזרחים הערבים, שלשמה הוזמן ארצה? "גיליתי שלמשתתפים שונים יש השקפות שונות, אבל אצל כולם מצאתי הסכמה לעקרון הפעולה שלנו". אז או שמילר יודע דברים שאנחנו לא יודעים, או שמשהו באמת מתחיל לזוז. וזו גם זו חדשה.

 

הנציבות לשוויון הזדמנויות בתעסוקה

 

הנציבות שמילר הוא אחד מראשיה היא אחד הצאצאים של תנועת זכויות האזרח משנות ה-60 באמריקה. ב-1965 הועבר חוק האוסר על אפליה על רקע דת, גזע ומין, וכמה חודשים מאוחר יותר הוקמה הנציבות כדי לישם אותו. מאוחר יותר החלה הנציבות לטפל גם באפליה של אנשים מעל לגיל 40, ומאז שהועבר החוק נגד אפליה של אנשים עם מוגבלויות ב-1990, היא מטפלת גם בנושא הזה.

לנציבות יש משרדים בכל רחבי ארה"ב, וכל מי שרוצה יכול להגיש תלונה על אפליה, והנציבות מחויבת לבדוק אותה. היום משתדלת הנציבות לפתור חלק גדול מהתלונות באמצעות בוררות, בלי להגיע לבית-משפט. בשני-שלישים מהמקרים מסכימים הצדדים ללכת לאופציה הזו.

 

אמריקה בנצרת

 

מרכז ביקורו של מילר היה יום העיון שנערך בנצרת בנוגע לשילוב האזרחים הערבים במגזר העסקי. כנס מאוד מוצלח, אומרת פארה חודורוב, יועצת שר החוץ שארגנה את המפגש.

בפעם הראשונה כולם - ערבים ויהודים - באו עם ציפיות נמוכות, ובפעם הראשונה הם יצאו עם מסמך משותף. ועד ראשי הרשויות הערביות מצד אחד, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים מצד שני. שאוקי חטיב מחד"ש, לצד יורם אלרואי משחל, דב לאוטמן מדלתא ובכירים אחרים במשק, בהם בני גאון.

המפגשים האלה, אומרת חודורוב, בדרך-כלל מסתיימים בתסכול. הערבים מצפים שהיהודים יזיזו דברים בשבילם, היהודים מרגישים בעצמם חסרי אונים מול הרשויות. הפעם זה היה אחרת. המסמך המשותף חד יותר מתמיד. בהודעת הסיכום דובר על כך שסגירת הפערים בין היהודים לערבים צריכה להיות יעד אזרחי מרכזי של המדינה. כמו כן יצאה משם קריאה לרשויות "להשתמש בכוחן כלקוח ולהעדיף ספקים העונים על קריטריונים של העדפה מתקנת". אמריקה בנצרת.

חודורוב מרגישה שהפעם יש כאן מחויבות אמיתית. שאירועי אוקטובר הזיזו משהו. שהפורום שנוצר בנצרת ימשיך לפעול. אבל אם זה כך, מדוע משרד החוץ ארגן את המפגש, ומשרד התמ"ס רק התלווה? "כי לשמעון פרס יש קשרים טובים במגזר הערבי", היא אומרת.

מילר הסביר שמה שקובע זה החוק והאכיפה שלו. אצלנו עדיין מדובר ביוזמות אישיות כמעט. אבל גם זה משהו.