תנועות פוליטיות, אמר לי מישהו השבוע, הן ההיי-טק החדש. נפילת הנאסד"ק, שהעמה מעט את זוהרן של חברות הטכנולוגיה, חברה אצלנו לתחושת הייאוש וההתפרקות של השנה וחצי האחרונות, ופתאום מהפך: אם לפני שנתיים כל יוצא צבא ואחיו הקימו סטארט-אפ להעברת מידע על גבי פס רחב, היום כל דיכפין ואשתו מקימים מפלגה.
התרבות, נדמה, נשארה די דומה: יש סטארט-אפים ו"איינג'לים" שאליהם פונים לקבל כסף ("אני מחפש קמיקז פוליטי", אמר עו"ד רם כספי בראיונות, ממש כשם שמשקיעים חיפשו עד לאחרונה בחור צעיר עם רעיון מבריק), יש "השקעת סיד" ויש אפילו, אחרי המפגש המדובר של סוף השבוע האחרון, גם מעין קרן הון-סיכון פוליטית. אנשים שיש להם כסף והרבה רצון טוב, אבל מהססים להכריז על עצמם כפוליטיקאים, ובמקום זאת הם מוכנים לבחון התארגנויות חדשות ולבדוק אם לעזור להן. יש "באז וורדס" שכולם הוגים אותן בשקיקה (המובהקת שבהן היא, כמובן, "עמי איילון"), ויש מעטה כבד של סודיות וקריצת עין של שותפים למידע פרטי, המרחפת מעל לכל.
הבסיס של כל זה אמיתי: התחושה שמצד אחד ישראל מצויה בסכנה קיומית, ומצד אחר המערכת הפוליטית הקיימת פשטה את הרגל, הממשלה היא גוף כמעט חסר מעש, שאינו מציע ומיישם פתרונות לדברים החשובים באמת. הכנסת מורכבת מערב רב של סיעות סקטוריאליות, החברים בה אינם מחויבים לשום דבר פרט לבחירתם מחדש, מה שמביא למבול של הצעות חוק פרטיות, חלקן חסרות שחר. הצנחת הכוכבים מבחוץ, בעיקר מהצבא, הביאה עלינו את הכשלונות המנהיגותיים המהדהדים של העשור האחרון.
יש גם מכרה עשיר של מרירות פוליטית בסקטור המבוקש מכולם, יחידת 8200 של בהלת הזהב הפוליטית החדשה: המעמד הבינוני, אותם ישראלים הנושאים בעול המס והמילואים, ונמאס להם לסחוב את השאר. רוב ההתארגנויות החדשות מכוונת אל סדר היום של המעמד הזה, שמעבר לכל המחלוקות המפלגות אותו שולטת בו היום תחושה של "נמאס".
אנשי העסקים מציעים לו רקורד של הצלחה בורגנית, שבשמה הוא אמור לקנות את יכולתם לנהל את המדינה. הצעירים יותר מדברים על סדר יום חדש שיכוון אל מי שנותן ולא אל מי שלוקח. וכולם מבקשים להיראות כלא-פוליטיקאים, לא-נגועים, מתרכזים בטובת הכלל, ולא במה שייצא להם מהעניין.
אז זהו, שמעבר לכוונות הטובות ולדאגה האמיתית אין תחליף לפוליטיקה. וכשם ששום כלכלה חדשה לא החליפה את הצורך לייצר ולהרוויח, להכניס יותר משאתה מוציא וכל הכללים העבשים שבוטלו בזלזול בשנות השכרון, כך שום "דאוס אקס מכינה" לא יחליף את המערכת הפוליטית. שום תהליך מקוצר לא יביא מישהו לעמדת הנהגה בלי שיסתכל קודם כל בראי ויראה שם פוליטיקה. פוליטיקאי, אתם יודעים: אחד שרץ ממקום למקום ולוחץ ידיים, שסוגר דילים ומבטיח הבטחות, שעושה את המעשה הפוליטי שבלעדיו אינך נבחר ואינך מגיע לעמדת כוח.
זה לא רק שאין לישראלים ניסיון חיובי במיוחד עם נבחרות כוכבים שהתיימרו בשם רקורד של עשייה – ביטחונית, כלכלית או אחרת – לקבל את המפתחות לידיים. זה גם השוני המוחלט שבין מערכות עסקיות או צבאיות לפוליטיקה (שלא לדבר על כך שהאליטה העסקית-צבאית עשויה, רובה ככולה, מעור אחד, שאיננו בהכרח העור המייצג או הפופולרי ביותר בישראל). תהליך שבו ייכנסו לפוליטיקה כוחות חדשים, רעננים ובעלי יכולת הוא חיובי מאוד, אבל היומרה של רבים מהסטארט-אפים החדשים להתחיל מלמעלה, לשנות את כללי המשחק ולחשוב שככה זה עובד – היומרה הזו היא חסרת בסיס.