תשכחו מקוקאין בשירותים

רגע לפני שכל סניף של בורגר ראנץ' הופך לבר עם די ג'יי שמנגן האוס לטיני, מביאה דפנה לוסטיג את המדריך השלם ליצור הכלאיים העונה לשם דאנס בר. כולל ניתוח אנתרופולוגי של המוזיקה, הברמנים, הלבוש הנדרש, קוד ההתנהגות וסוג הסטוצים

לפני כמה ימים נתקלתי בראיון שערך איש הלילה יאיר שחם, מי שהיה עד לא מזמן הבעלים של הדאנס בר "ס(צ)ין" באלנבי (שנסגר מטעמי עיריה ורעש), במגזין "די.ג'יי העיר". הוא סיפר שם כי הוא פתח את הס(צ)ין מתוך מחשבה שתל אביב זקוקה למקום שיראה יפה, יישמע טוב ויביא קהל איכותי, אבל יתפקד במלוא כוחו לא בסופי השבוע. מקום שבאים לרקוד בו מבלי להזדקק לכדורים; מקום שבאים לשתות בו, אבל במתינות שתחסוך התמודדות עם הנג-אובר משמעותי; מקום שצריך להתלבש אליו יפה, אבל בלי שבע שעות של הזעה במכנסי פי.וי.סי. ואם אתם לא מבינים מזה דבר וחצי דבר על "דאנס בר", אל דאגה, אתם ממש לא לבד.

ה"דאנס בר" הוא יצור כלאיים. הוא בעצמו לא מבין מה הוא ואיזה מין שרות הוא צריך לספק לפוקדיו. בשנה האחרונה עבר המושג הזה הגמשה פראית, ונראה שהבורגר ראנץ' הוא המקום היחיד בעיר שעוד לא נבנתה בו עמדת די.ג'יי ועוד לא מנוגן בו האוס לטיני. אבל לא רחוק היום שגם זה יקרה – בסניף ההרצלייני של "אגאדיר בר בורגר", למשל, מנעימים דרך קבע את זמנם של נוטפי הקטשופ והשומן עם די.ג'ייאים מעודכנים, וסביר להניח שתתקלו שם בבחורה מנענעת אגן ולא במישהי שטוחנת פרה.

 

תל-אביב, דור המייסדים

 

כשמשרטטים את האבולוציה של הדאנס ברים התל אביביים, מגיעים בסופו של דבר אל הג'ואיז בר. הג'ואיז הוא מוסד מיתולוגי בקרב בחורות ישראליות שאוהבות לעשות את זה עם תיירים. הוא שוכן בחלקו המערבי של רחוב אלנבי, ובאופן לא אופנתי אבל מסורתי עיקר הצלחתו היא בסופי השבוע, ובתקופות שבהם אנשים שפויים מוכנים לבקר בישראל. תשכחו מתקרות גבוהות, חללים חשוכים מעוצבים וספוטים קטנים של תאורה בצבע לימון. תשכחו גם מסלקטורית מידה 34 שאוחזת ברשימת השמות שלה כמו היתה זו הטיוטה להסכמי אוסלו. תשכחו מלחכות שעתיים לוודקה קרנברי, תשכחו מקוקאין בשירותים. באלנבי הכל הפוך. את פניך יקבל דורמן שיפציר בך להיכנס, בחינם כמובן. העיצוב של הבר מזכיר, במקרה הטוב, אורווה. הברמנים לובשים פפיונים, לוחצים את ידך בכניסה ונותנים לך בדיוק שתי דקות מהרגע שבו נכנסת ועד לרגע שבו הם הופכים לעלוקות טורדניות על צווארך, שורקים לך במשרוקיות, מצביעים עלייך, ומגרשים אותך כשסירבת להזמין מהם טקילה. הבנים על הרחבה, הבנות על הבר, והדי.ג'יי מסובב שירים ששומו שמיים – לא רק שיש בהם מילים, אלא שכולם יודעים אותם בעל פה. קוד הלבוש מחייב את הבנות לכמה שיותר צמוד וחשוף, ולא משנה מה היקף הירכיים או מספר הצמיגים בבטן, וקוד ההתנהגות מחייב את הבנים לזיין אותן. אין יותר סליז מזה, גם לא בערוץ 69.

 

תל-אביב, דור הקיבוצים

 

רוב הדאנס ברים נפתחים בתרועה גדולה, גדושים בקהל בחודש הראשון ומתאיידים אל הבנאליות המשעממת של חיי הלילה התל אביביים מהר מאד. ספורים וברוכים המקומות שזה לא קורה להם (כמו הלאונג' הלילינבלומי "שסק", למשל). אלה שזה כן קורה להם מבינים שעם מגניבות לא הולכים למכולת ופונים אל האופציה הכלכלית המשתלמת ביותר, ערבי אייטיז.

דוגמה מושלמת לכך הוא ה"לילה", פרופר דאנס בר ליד הסופר בבן יהודה. אחרי קצת יותר משנה של פעילות, שחלקה היתה הומה ומדוברת וחלקה ממש לא, ביקור אמצע שבוע במקום מגלה ליין אייטיז/ ניינטיז/להיטים מפוצץ באנשים (שני בלילה, עשרים שקל בכניסה) שקשה מאוד לסווג אותם, כי הם פשוט נורמלים – בלי פוזה, בלי עקבי סטילטו, בלי התנשאות. אנשים שיודעים ש"בדס אר ברנינג" של מידנייט אויל הוא הדבר הכי לא אופנתי בעולם, אבל זה לא יכול לעניין אותם פחות. הם רוקדים איך שבא להם (ולעיתים, בשירים של "דוראן דוראן", גם עושים תנועות מביכות של גיטרה עם הידיים), הם שותים מה שבא להם, לפעמים הם מתפרעים ושואפים בחוץ איזה ג'וינט. קוד הלבוש מחייב את הבנות להיות מטופחות ויפות ,אבל לא שדופות, וקוד ההתנהגות מחייב את הבנים לנסות להתחיל איתן, לקנות להן משקה ורק אחר כך לנסות לזיין אותן.

 

תל-אביב, הדור השינקנאי

 

מישהו אמר לי שמועדון ה"למון" ברח' הנגרים הוא הדאנס בר הכי טוב בתל- אביב, ורק בגלל שהוא לא מבין את זה הוא כל כך מצליח. אותה אבחנה נכונה גם לגבי מועדון ה"פטיש" בנחלת בנימין. מקומות קטנים ואינטימיים, עם קהל קבוע ומאוד מאופיין (הלמון מושך אליו קהל מבוגר ועשיר יחסית, הפטיש הוא בעיקרון המועדון הרוסי הכי מדליק שיש בארץ), שלא זקוק לאטרקציות בשביל לסגור קופה. על מקומות חדשים כמו "אייס" (לילינבלום פינת נחלת בינימין),"כומה 2" (הרצל פינת אחד העם) ו"מוב" (נמל תל אביב הישן), שנפתחו כדאנס ברים, מוטלת המשימה ליצור לעצמם את המוניטין והאווירה שמספקים הלמון והפטיש לקהל שלהם. הם מעוצבים לעילא, מאובזרים במערכת סאונד מרשימה, במיטב הדי.ג'ייאים והיחצ"נים בעיר, ולמרות כל נתוני הפתיחה המרשימים הם לא מצליחים, משום מה, להתרומם. וזה לא אומר שלא כיף להגיע לשם – מקומות מסוג זה הם מקומות שנחמד לבלות בהם ערב, נחמד לשתות בהם ולפגוש בהם בחורים. לכל אחד מהם יש את יתרונותיו, אבל כולם חולקים חסרון משותף: פעמים רבות מדי כמות האנשים במקום לא מצדיקה את כמות הפוזה.

מאחר שהקהל של המקומות המעודכנים עמוס בפאסון, הוא לא תמיד שש לרקוד בטירוף. זה הופך את הבילוי במקום, מעוצב וממותג ככל שיהיה, לעוד ישיבה סתמית בעוד בר יפה. חסרון אחר הוא העסקתה הכמעט קבועה של סלקטורית שמברכת אותך בקבלת פנים צוננת, מפגינה בעיית גישה חמורה וכישורים סוציאליים נמוכים מאוד, בוחנת אותך מכף רגל ועד ראש ואחרי שהיא מודיעה לך שנמצאת ראוי להיכנס, היא גובה ממך דמי כניסה בעבור העונג. החוויה הזאת מוגזמת, חמדנית וגועלית, והיא הדבר הראשון שצריך להעיף מהדאנס ברים. קוד הלבוש מחייב את הבנות להראות כאילו הרגע יצאו מקטלוג של דיור, למרות שיש להן רק זארה בארון, וקוד ההתנהגות מחייב את הבנים לשאול לשלומן ולחייך חיוך נבוך, פשוט כי הם כמו ביצעו את זממם לפני שבוע, אבל שכחו להתקשר.

 

ג'רוזלם איז דה ניו תל אביב

 

הגענו אל ירושלים וחיפה. תחקיר קטן בסוגיית חיפה מעלה תוצאות שהיו מחווירות את פניהם של מובילי הליינים בכומה ובס(צ)ין אבל את החיפאים הן דווקא לא ממש מדאיגות. מקורות אומרים שבחיפה לא קיימים דאנס ברים, אין חיה כזו שם. בכלל, חיפה מתהדרת במעט מקומות ריקודים, מה שגורם לכך שרוב הדייטים הסוערים מתנקזים למקום מואר עם הפוך במאג. הדבר הקרוב ביותר לדאנס ברים שניתן למצוא חיפה הוא ערב שמארח מוזיקה שחורה (ב"לונה" בימי שבת) וברים בקיבוצים הסובבים את העיר (אלונים, רמת ישי), בהם ניתן גם לשתות וגם לרקוד. אבל בשביל להגיע אליהם חייבים לנסוע, ואם לצטט את הבחור החיפאי שהסביר לי את המצב, "אם אני כבר נוסע, מה איכפת לי לנסוע 50 דקות לתל-אביב?". צודק, בהחלט עדיף.

ירושלים, לעומת זאת, היא סיפור אחר. ירושלים היא עיר שמציעה חיי לילה שוקקים מאוד, אנשים טובים ומוזיקה מעניינת, אבל מתברר שכל אלה מתקיימים בה רק בסופי השבוע. חוץ מהמיתולוגיה המועדונית "האומן 17" אפשר למצוא שם (מדגם מייצג ומאוד קטן) את הדאנס בר החדש של אושיית הלילה הירושלמית הלל פרקש, שהוא מאוד מדובר אבל משום מה אף אחד לא יודע את שמו; את הדאנס בר "לילה", שמדווחים כי בסופי שבוע הוא אחד המקומות המוצלחים להיות בהם; את "לולו" לקהילת הגייז, את ה-D1, מקום עם שם אופנתי שנראה כמו שילוב בין דאנס בר מחתרת גרמני לפאב של כורי פחם איריים, ואת ה"כספת", אחד המקומות המדליקים שיצא לי לבקר בהם, ששוכן במרתף של מסעדת "שונקה" האופנתית. אף אחד מהמקומות האלה לא מעוצב כמו החללים המנהטניים שמציעה תל-אביב, אבל זה לא הופך אותם לפחות יפים, אלא רק לפחות מאיימים ויותר סקסיים. על זה היו אומרים בג'וזי והפוסיקאטס: "ג'רוזלם איז דה ניו תל אביב".