זהו ז'וז'ו

ז’וז’ו לא יעזוב את אשדוד לעולם ולא יחליף את הג'ינס בחליפות. ז’וז’ו יודע להכין בובה של מטבוחה, בלי לקרוא לה קסטנלה דה לה ברבוניה. וז’וז’ו לא הגיע לערוץ 10 כדי לנצח. ז’וז’ו אבוטבול ("נחמד להיות ז’וז’ו, אבל עם יסודות נרכשים אפשר להיות יותר טוב") מדבר על הכל

"בתוכנית שלי אני מייצג רק את ז'וז'ו ולא אף אחד אחר", מצהיר ז’וז’ו אבוטבול, מהפנים החדשות של ערוץ 10 (יום א', 19:30) שכבר בהתחלה מתגלה כמי שדי אוהב לדבר על עצמו בגוף שלישי. "אף אחד לא מינה אותי להיות דובר שלו. אין חיה כזאת. לא סובל את אלה שמדברים בשם אחרים, אירגון יוצאי צפון אפריקה, כאלה. הכל חארטה. כולם עובדים על כולם. אם יש לך מה לומר, תמיד רק בשם עצמך. אם מישהו רוצה להזדהות איתך, וולקאם; לא – דבר בשם עצמך!".

ז'וז'ו מדבר בשטף ומספק כבר בפתיחה כותרת ראשונה. "כולם מתנפלים על טומי לפיד בקשר לדברים שלו על עמיר בניון", הוא מזכיר. "מה רוצים מהבן אדם? אסור לו להגיד מה בראש שלו? אם אני לא אוהב גפילטע פיש, אני שונא אשכנזים? זה לא רלבנטי להכניס את הקטע הגזעני לכל דבר. הגיע הזמן שכל אחד יוכל לדבר באופן חופשי".

 

אין חשש שככל שתמשיך לדבר בשם עצמך וגם תצליח, תתרחק מהחלשים?

 

"חס וחלילה! בחיים לא! אתה רואה את הדירה שאני גר בה? זאת דירת "עמידר" משופצת ומורחבת (דירת חדר וחצי שהפכה לדירת גג של חמישה חדרים – י.ב). האמת אני יכול להרשות לעצמי לעבור לווילה הכי מפוארת באשדוד או ברמת אביב, אבל לא אעזוב את המקום שבו השורשים שלי. ככה מתאים לי, לגור בבית שלא משדר כלפי חוץ עושר ולא מנקר עיניים החום שבתוכו הוא מה שחשוב".

 

מדוע אין שלט על דלת הכניסה שלכם?

 

"שום סיבה, ככה היה גם כשהייתי מוכר ארטיקים על חוף הים".

 

ובלי שלט אתה יוצא מדירת "עמידר" לבנות 90 יחידות דיור? זה נכון?

 

"כן, השטח הזה הוא פיצוי שקיבלתי מעיריית אשדוד על הריסת המקום שלי בחוף לשם הקמת הטיילת".

 

נראה שהעירייה היתה נדיבה כלפיך.

 

"לא רציתי מהם כלום והם לא רצו כלום ממני. היה בורר ממשלתי מוסכם, שהחליט מה שהחליט וקבע מה שקבע".

 

מיליונים?

 

"לא! 900 אלף דולר פלוס מינוס. הכסף הוא הדבר הפחות רלבנטי כאן. אם שני הצדדים מרגישים שהם דוברי אמת, צריך לדעת להתפשר ולקבל את החיים כמו שהם, בלי לחשוב אם אתה מבין יותר או צודק יותר מאחרים".

 

הבנו. אז נוסף לכל התארים, כולל שדר טלוויזיה, תיקרא גם קבלן?

 

"אני מעביר את העניים ליזם. אני לא מבין בבנייה, למרות שבגיל צעיר עבדתי בבניין ב'אשטרום' ו'בסולל בונה'. אם בגלל זה יהיה עלי להתנצל שהצלחתי בחיים, אתנצל ואפילו אהיה מוכן לבקש סליחה".

 

נוכל לעבור לנושא שלשמו התכנסנו , טלוויזיה?

 

"חופשי, כמה שאה רוצה".

 

ערוץ 10 הביא בשורה חדשה?

 

"אני יכול לדבר רק בשמי, אומנם אני מפרגן לערוץ 10, כי אני עובד בו כרגע, אבל אני מביא אליו רק את ז'וז'ו ומייצג אותו. לערוץ 10 יש דוברים משלו. אם יהיה טוב, יצליח. לא יהיה טוב, לא יצליח. בסופו של דבר הציבור תמיד יודע לזהות מה נותנים לו".

 

בשביל הטלוויזיה תתלבש אחרת?

 

"מה פתאום! אני הולך עם ז'וז'ו לכל מקום וככה רואים אותי בדרך כלל בג'ינס או במכנסיים קצרים. אבל אם יהיו דרישות אחרות, אין בעיה. שתדע, לז’וז’ו יש היום יותר עניבות וחליפות ממה שיש לכל כוכב טלוויזיה. כמו בחיים, גם כאן אחליט מה ללבוש. בתוכנית אין לי מלבישה צמודה וגם לא מאפרת. לא רוצה להראות יותר יפה ממה שאני, ובעיניינים האלהה הטעם של פאני, אישתי, קובע יותר מהטעם של כל אחד אחר. היא מלווה אותי בכל העלויות ובכל הירידות. כדי להצליח בחיים, אדם צריך בית רגוע ושקט. אם זה לא ככה, קשה לשרוד בתקשורת".

 

מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?

 

"לא תאמין, אני אוהב את יצפאן, בגלל היכולת שלו להחליף 700 דמויות ולהישאר יצפאן. הוא מקסים כאדם, מביא חום, נשמה, צחוק. חוץ מזה אני אוהב את ערוץ הטבע. אתה רואה את האקווריום כאן? תשאל את אשתי איך אני מבלה את השעות הפנויות שלי. צפייה בדגים מרגיעה אותי ומביאה לי את הסבבה. אני אוהב גם תוכניות של ראיונות, למשל קובי מידן, שרואים עליו שהוא מנסה לחדור למעמקי הנפש – אם כי אני לא אוהב את הקטע שיש אצלו רק שכבה מסויימת של מרואיינים. מה יש, ירקנים, בעלי בסטות ודייגים לא טובים בשבילו? במקומו לא הייתי מסתפק במרואיינים משכבה אליטיסטית, מקושרת ומיוחצנת. הגיע הזמן לחדש".

 

פופוליטיקות אתה אוהב?

 

"כן, אבל הייתי רוצה שהתוכניות יתרחשו ספונטנית בשטח. במתכונת הנוכחית, כשנראה שהכל ידוע מראש, זה כמו משחק מכור".

 

דודו טופז?

 

"מגעיל את הנשמה בהרבה מובנים. המון צביעות, המון ליקוק, המון מלאכותיות. אין אצלו שום דבר אמיתי. אני לא בטוח שהוא מזהה את עצמו במראה".

 

יאיר לפיד?

 

"מקסים! הוא מביא לתוכנית את הרגש. זה מה שאני מחפש אצל מראיינים בטלוויזיה. תביאו את הלב שלכם, קיבינימאט! אל תנתקו אותו מהמוח! תפסיקו לנפנף דגלים, תפסיקו לרצות לשחוט את כל העולם!".

 

מני פאר?

 

"יש לו הרגישות הדרושה לתוכנית שלו. רואים עליו שהוא מביא את הלב. לעומתו אמנון לוי התקלקל, עם הזמן הלך ונהיה ממוסחר. לכאלה אני אומר: 'חבר'ה, הכוח שלנו זה בלהישאר אותה מסעדה ביתית קטנה. אל תהפכו לבית חרושת בקנה מידה מסחרי".

 

דן שילון?

 

"עד קטע מסוים הוא היה טוב, אפילו מצויין. ואז הגיע למצב שבו היה מביא אותה זונה, אבל עם משקפיים אחרים. חבר'ה, תתחדשו, אם קשה לכם, תסגרו קצת את הבסטה. קחו דוגמה ממני כאן, ב"פנאי פלוס". אם אין לי על מה לכתוב, אז אני מעביר את הטור השבועי שלי. יותר מכובד להגיד אין לי מאשר סתם לטחון מוצר לעוס. לי עדיף להרוויח פחות כמה שקלים ולהישאר ז'וז'ו".

 

ירון לונדון?

 

"בחור טוב, אבל מתנשא ומדבר במלים שאני לא מבין אותן ויוצר לי כעס, כשהוא בורח לי מהאוזניים. כשאני פוגש אותו באירועים, הוא מתגלה לי כאדם מקסים שמדבר אתי בשפה שלי. אבל כשהוא מדבר אלי מהתקשורת, אני שובר את הראש כדי להבין אותו. המלים שלו מרסקות אותי".

 

תכניות אוכל?

 

אני רואה אותן כשאין משהו מושך יותר בטלוויזיה, מתאים לי. אני חולה בישול. יכול להתחרות עם כל שף שאתה מכיר במזרח התיכון. ההבדל בינינו הוא שאשתמש באותם חומרים שהם משתמשים, אבל עם שמות פחות מפוצצים. אכין לך בובה של מטבוחה, אבל הוא יקרא לזה קסטנלה דה לה ברבוניה, אז השד יודע איך. תאמין לי שאצלי זה היה יוצא יותר טעים".

 

יש לך מתכון מיוחד לתכניות שלך?

 

כן, אמרתי לניסן בלקין, המפיק שלי, שאני לא רוצה תחקירים, למרות שהוא טוען אני חייב, כי ככה עובדים בטלוויזיה. אני רוצה לפגוש את המרואיין, לחבק אותו ושהוא יוצאי מעצמו מה שהוא רוצה. אני לא בא בשביל לנצח אותו, גם לא כדי לקחת רייטינג מאף אחד. לא צריך את התחכומים בעקבות התחקירים".

 

אתה מנפץ את מה שלימדו אותנו פעם, שכדי להגיע לרדיו או לטלוויזיה צריך ללמוד את המקצוע.

 

כן, אבל כמה דוגמאות כמוני אתה יכול להביא? אם לי היה מזל, אני לא מציע לבנות עליו יותר מדי, טוב ונחמד להיות ז'וז'ו, אבל עם תוספת של יסודות נרכשים אפשר להיות עוד יותר טוב".

 

חסר לך שאפילו לא סיימת יסודי?

 

אני משתמש בדרך כלל באינטואיציה ובראש, ומשלב את שניהם ביחד. לולא היה לי טוב, אולי הייתי מרגיש שחסרים לי הלימודים".

 

איזה מטען תרבותי אתה מביא לתכנית?

 

מה ההגדרה של מטען תרבותי? אם תגיד הצגות ותיאטרון, זה החיים? ספרים אני בדרך כלל לא קורא. לא הולך לקונצרטים. לא הולך להצגות, יצא לי להיות בכמה הצגות בלונדון ובארצות הברית. 'מיס טייגון', כאלה. הבנתי שם הכל, למרות שאני לא שולט באנגלית, למה אני לא הולך פה להצגות? כי כשאני הולך להצגה בלונדון, אני אחד מתוך כולם אף אחד לא יודע מי זה ז'וז'ו ולא מסתכל עלי לא מלמעלה, לא מלמטה. פה, כשאני בא להצגה, מסתכלים עלי מלמעלה כאילו שאני חריג. לא סובל את המבטים המתנשאים האלה של אנשים. לא סובל את האגו המנופח שלהם. מתוך בחירה שאני לא הולך לשם".

 

ז’וז’ו, התקשורת עדיין שמאלנית, כפי שהאשמת בעבר?

 

כן, אבל דע לך שאין לי בעיה עם השמאלנות עצמה. יצפאן, למשל, שמאלני, עד כמה שאני יודע, ובהרבה נושאים אני חושב כמוהו ומתחבר אליו. אתמול ריאיינתי את מיכל עדן מעיריית תל אביב, זאת מההומואים ומהלסביות, שמאלנית ידועה, והתחברתי ל 95 אחוז מהדעות שלה. אני לא מחזיק דגל של ימין או של שמאל, אני מחזיק את דגל האדם. הסיסמה שלי היא 'תהיה בן אדם'.

 

את זה אומר מי שהגיע לתקשורת בתחילת העשור הקודם כליכודניק.

 

כן, אני עדיין ליכודניק, אבל את הדעות הפרטיות שלי אני משאיר בבית כשאני יוצא לפעילות שלי ברדיו או בטלוויזיה. שם אני מייצג לא רק את הליכוד אלא גם את השמאל, ויותר טוב ממה שהוא מיצג את עצמו, כך גם את הערבים או את החרדים, ולמה? כי את האגו אני נועל בארון אצלי בבית ויוצא לעבודה".

 

איזה מין ליכודניק אתה, בתור מעריץ מוצהר של שמעון פרס?

 

אני חייב משהו למישהו בליכוד? אני מייצג רק את ז’וז’ו, ובתור כזה – כן, אני מעריץ את שמעון פרס, שלמעלה מחמישים שנה, למרות כל הבוז והשנאה סביבו, עושה את כל מה שהוא עושה למען עם ישראל. לבן אדם כזה אני מוכן לא רק למחוא כפיים, אלא גם להצדיע. תראה איזו התמדה, איזו עקשנות יש לאיש הזה, לא אשכח איך לפני כמעט עשר שנים הוא הזמין אותי אליו וניסה לגייס אותי, כדי להסביר את המדיניות של העבודה. מאז נפגשנו פעמים נוספות. אבל להסמכה לא הגענו. אבל לא אשכח איך יצאתי מפרס עם הרגשה שאני מישהו, שאני שווה משהו.

שטף דבריו של אבוטבול נעצר לשעה קלה. הוא שולח את פאני זוגתו למפלס העליון בביתם, כדי להביא את הספר שפרס העניק לו עם הקדשה אישית. וכך כתוב בו: "ז’וז’ו חוכמתו נובעת מהאדמה, ידידותו מהלב ותקוותו מהעיניים. בידידות ובהוקרה, שמעון פרס".

 

מה מעלה לך את הפיוזים?

 

צביעות, התנשאות. כשאני נתקל בהן, אני מאבד את השליטה ומסוגל לנתק בגלל זה חברויות. גם אם אני רואה בחברות של לתת, בלי לחפש את הלקחת, מתנה מאלוהים.

 

ז’וז’ו, מה יהיה עם הפלסטינים?

 

באותו ראיון מפורסם עם מוטי (קירשנבאום) אמרתי: 'אם תביא לי פרופסור אחד בעולם שיידע להבחין בין דמעה של אמא פלסתינית לבין דמעה של אמא יהודייה, אני מוכן לתת לך את הקיוסק שלי'. והקיוסק זה כל מה שהיה לי אז בחיים. מה רציתי בעצם להגיד? שהם בני אדם ואנחנו בני אדם".

לז’וז’ו, 48, רודף השלום לדבריו, יש תאריך לידה לועזי בעייתי ה 11 בספטמבר, בן שלוש עלה ממרוקו היישר לאשדוד, שאז צצה מהחולות. "עברתי ילדות לא קלה, שכמוה היו להרבה זוזואים כמוני", הוא נזכר. "המצב היה קשה בשניות החמישים, למדינה לא היה כסף בשיבל העולים, גם לא חינוך, אבל גם חום לא נתנה. השלטון אפילו לא ניסה לקבל אותנו בחיבוק, אני, לעומת זאת, בעצם ההקשבה למי שפונה אלי ברדיו. לוקח חמישים אחוז מהכאב שלו, לו הייתי יכול לעבור במנהרת הזמן אחורה ולייעץ למנהיגים של אז, זה מה שהייתי מייעץ להם – לתת חום וחיבוק".

פרט מפתיע על האיש: "כשעליתי ארצה קרוא לי ורה, שם של אשה. ורה אבוטבול, זה מה שהיה רשום בתעודות כמה שנים, אם כי כל החיים קרוא לי זוזו, פעם אמא שלי באה למשרד הפנים להתלונן ולתקן. אז הפקידים המלומדים אמרו שאם הוא זוזו, בטח הוא גוזף ושינו ליוסף, אבא שלי התעצבן. בא אליהם ואמר שנקראתי על שם אביו, זוזו, והציג את תעודת הלידה שלי בשם הזה. מאז אני זוזו בלבד כל הזמן,. אבוטבול, שעוד במרוקו איבד אח תינוק, בא ממשפחה למודת אסונות ומשברים. בהיותו ילד באשדוד, נטש אביו את אמו החולנית ואת שמונת ילדיהם ועבר לגור עם אשה אחרת. "גם אם הייתי מוצא כיום את אשתי עם גזר זר, לא הייתי עוזב את הילדים ואת הבית שלי", אומר אבוטבול. יש לי בעיה עם העזיבה הזאת, אני רואה בכך צעד לא חכם ולא מוסרי. במרוצת השנים אמא שלי נפטרה, ואילו אבא שלי, שנשאר לגור באשדוד והספיק להחליף כמה נשים – נשאר עכשיו לבד, היום אנחנו חברים הכי טובים. בין אם צדק, בין אם שגה, אני אוהב אותו, הוא היה ונשאר אבא שלי"

 

והמצוקה בעקבות נטישת האב?

 

אני לא מאחל מצוקה כזאת לאף אחד. היה לנו אפילו מחסור בלחם. למרות זאת גדלנו, אם כי באיזשהו מקום זה מלווה אותי. אם תיגש כאן למקרר או לארונות המטבח, תראה שהם מפוצצים באוכל, כנראה כדי שחס וחלילה לא יחסר. זה להבדיל כמו ניצולי שואה, שעליהם שמעתי שהם אוגרים אוכל בבוידעם. אז, כשעזבתי את בית הספר, זה היה כדי לחפש את האוכל. כשאתה רעב ללחם ומקבל הצעה לחלק חבילות, אז גם אם אתה ילד, אתה הולך על זה. לא היתה אצלנו בבית סמכות שתמנע ממני לעזוב את הלימודים. אני לא מצטער על זה, כך הדלקתי את האור לזוזו".

לעריקה מספסל הלימודים קדם נסיון סרק של אמו לארגן אותו בקיבוץ הגלילי סאסא. "והיום ברור לי שמה שהיא חיפשה זה להוריד פה מהשולחן, שיהיה פחות צפוף", משם הוחזר עד מהרה הביתה וכשהובא לקיבוץ גברעם בדרום, הועף משם עוד יותר מהר. אחרי החבילות חילק עוגות, היה שוליה של שיפוצניק, אפילו ניסה בניין. "אני לא חושב שאיבדתי משהו מהילדות שלי", אומר אבוטבול, "אף אחד לא ערב לי שאם היו לי אז יותר בובות וצעצועים, הייתי היום יותר מאושר".

לאחר כל הטלטולים שבהם התנסה, הצליח לשרוד שנה במוסד "נעורים" ליד נתניה, שם למד מכונאות ימית, עד שהצטרף לצי הסוחר. ההפלגה הראשונה של זוזו הנער היתה על אוניית הנוסעים "דן" של "צים". הוא היה שם נער מכונות, "כל תפקידי היה לקחת סמרטוט ולנקות את השמן שטפטף מהמכונות", הוא מספר. "אבל ההפלגות במשך שנתיים היקנו לי עצמאות וגם נתנו לי אפשרות לראות עולם".

אבוטבול חזר ארצה והתגייס לחיל האספקה, לחלוקת מזון לבסיסי צה"ל. לא עבר זמן רב והוא נפלט מהצבא בשל בעיות משמעת. אבל הפך את העולם כדי לחזור לשירות. "להיות במדים של הצבא זאת היתה גאווה לאומית", הוא זוכר. לטענתו, סיים בסופו של דבר שירו צבאי מלא, לרוב כנהג. בעודו חייל נשא לאשה את רבקה שוקרון מירוחם, הם נפגשו בתקופת הביניים שבה נפלט מהצבא ועבד בבניין בעירה הנגבית. נישואיהם נמשכו כשנתיים ובמהלכם התגוררו אצל הוריה. "התחתנו כשהיתה עם קוצב לב", הוא נזכר. "כשאתה מאוהב, כללי המשחק שונים לחלוטין אתה מובל על ידי הרגש. אבל את האהבה שלנו קטעה תאונת דרכים אכזרית בצומת דימונה, שגמרה את החיים שלה".

בן 20 וחצי מצא עצמו אלמן. "זה היה מהרגע שבו נגעלתי מהחיים ומהעולם. רציתי למות ולא ידעתי איך. כבר חשבתי על התאבדות ושמתי עין על אקדח שהיה בסביבה, רק מה לא היה לי אומץ לדפוק לעצמי כדור בראש, אז חשבתי שמה שאני לא מסוגל לעשות לי במו ידי, אחרים יעשו. הייתי יורד לחוף ומסתכסך בכוונה עם כל מיני דמויות מפוקפקות מהעולם התחתון. הופך להם שולחנו, מקלל, מציק, מה לא. לאט לאט, במקום לחטוף מהם כהוגן על החוצפה שלי, דווקא העריכו את האומץ ונתנו לי כבוד".

 

עד כמה היית מעורב במעשי הפשע שלהם?

 

הייתי מעורב מהצד, מעולם לא גנבתי ולא פרצתי, הייתי מספיק פחדן – ובדיעבד אולי חכם – כדי לא להצטרף למעשי הפשע שלהם".

 

יום אחד, כשהיה בחוף, נתקבל מבטו בנערה בלתי מוכרת שהגיעה לביקור משפחתי מחצור הגלילית. "המפגש בינינו שינה לגמרי את החיים שלי", הוא אומר כעת, אחרי שנים. חילופי מבטים, מים ביקשה ממנו, עוזר המציל; מיץ אשכוליות הציע לה, בסוף הגיעו לחופה. זאת פאני, שעד היום היתה רוצה בית בכפר, אבל אבוטבול בשלו. "מאשדוד לא אזוז לעולם", הוא מצהיר. "אבל לפאני שלי אני אתן כבוד כמו למלכה".

את הקריירה שלו על החוף החל אבוטבול כעוזר מציל, עבר להשכרת כיסאו נח והמשיך במזנון. כמושיע הוא רואה את ראש העיר אשדוד, צבי צילקר, שלדבירו סייע לו לאורך כל הדרך. "כשהייתי נער הוא פתח בפני את הדלת, וכששמע ממני שאני רעב, נתן לי את המפתח של הבית שלו, שאפתח מקרר ואוכל מה שארצה".

"הים היה כמו אלוהים כזה בשבילי", הוא אומר – עד רגע מר ונמהר. ב 13 במאי 99', כשנערך לחגגיגה של הרחבת העסק שלו על החוף, הלם בו הגורל. "תגיע דחוף, הבן שלך שתה מים!' באו אליו במרוצה. אבוטבול, חית חוף מלומדת, ידע את קוד המצילים על בוריו ובו ברגע הבין שאיבד את בנו, אורן. "זה היה בשישי אחר הצהריים", הוא משחזר. "בדיוק אז הייתי עסוק במשחק שש בש עם שר העבודה והרווחה, משה קצב, איש קרית מלאכי, שהנהג שלו, חיים אלקובי, היה אז החבר הכי טוב שלי, סגרתי מעגל כשהסנדק בברית המלה של הנכד שלי, אורן, מהבת שלי ריקי (בנו, חבן, בניו יורק) לא היה אלא משה קצב, שכבר היה לנשיא המדינה. לא אשכח לו את זה שהתפנה מכל עיסוק נשיאותי ובא".

כעבור שנתיים עברה עליו טלטלה נוספת, חיובית. "פתאום, בלי התראה מוקדמת, הפכתי לדמות לאומית מוכרת", הסיפור ידוע. מוטי קירשנבאום הגיע לאשדוד כדי להכין כתבת יומן לטלוויזיה על חיפושי נפט בים, ודג בחוף את זוזו אבוטבול ש"מכר" מול המצלמות את חוכמת החיים העסיסית שלו. "בשבילי השם של מוטי התקשר עם שלישיית 'הגשש החיוור' שאותה ביים בעבר. הוא מספר. "אף פעם לא פגשתי אותו קודם לכן. פתאום ירד עלי בסחבקיות, כאילו כל החיים אכלנו מאותו מסטינג. תוך כדי הדיבור בינינו רמז לצוות שלו לפתוח מצלמות.

זו היתה יריית הזינוק במירוץ של אבוטבול אל תכנית הטלוויזיה שלו. כיום יחסו אל מי שגילה אותו דו ערכי: למרות שאני מכבד את מוטי ורואה בו אחד מאנשי התקשורת הכי טובים במדינה, ברור לי שאז האינטרס שלו היה מוטי, בשבילו זוזו היה אייטם, לא יותר, שהזדמן לו במקרה והיה לו כמו קוף שירד מהעצים ולמרבה ההפתעה ידע לחבר מלים. מה שקרה לי בהמשך זה גם מזל, גם יכולת. זרקו את זוזו באוויר, אם לא היו לו הכנפיים כדי שיוכל להמשיך לעוף לבד, במקרה הטוב לא היו שומעים ממנו יותר, כמובן בתנאי שלא היה מתרסק".

לפני פרידה אנחנו נותנים לאבוטבול לבחרו את המקום שבו יסתיים מפגשנו, הוא, שמאז הגילוי דלעיל מפזר את הגיגיו בעיתוני "ידיעות אחרונות" כולל עיתוננו, מוליך אותנו אל החוף, בדיוק לנקודה שבה נלקח ממנו ללא שוב בנו האהוב. שם הוא פורש את זרועותיו לצדדים בתנוחה זורבאית טיפוסית. ובפעם הראשונה במפגשנו אין לו מלים. המבט הכאוב בעיניו מסגיר את רגשותיו. מכאן, מהים, כל האושר והצער שלו.