דיאנה והסופרימס רוכבות שנית

איך שגלגל מסתובב. לפני שלושים שנה פתחו ה"סופרימס" של דיאנה רוס את עידן "להקות הבנות" והיום הן חוזרות לרכב על אותו גל בדיוק, בקאמבק שכל ארה"ב מדברת עליו

כמעט כשלושים שנה לאחר פירוקן, החלו ה"סופרימס", בהנהגתה של דיאנה רוס, מסע הופעות ברחבי ארה"ב. הן, שהיו באמצע שנות ה-60 מלכות גלי האתר עבור מיליוני נערות אמריקאיות, ינסו עתה לשחזר את להיטי העבר הגדולים בפני אוהדים נוסטלגיים. מרי ווילסון, חברת ההרכב המקורי, לא הוזמנה לאיחוד. פלורנס באלארד, החוליה השלישית, מתה חסרת כל ב-1976. דיאנה רוס מקיפה את עצמה הפעם בלינדה לורנס ושרי פיין, שאינן זכורות מההרכב הראשוני של הלהקה. כך שהיום, כמו אז, ה"סופרימס" יהיו מנוף להנצחתה של דיאנה רוס כאייקון תרבותי כל אמריקאי.

שלושה עשורים לפני ה"ספייס גירלס" היו ה"סופרימס" להקת הבנות המצליחה ביותר בעולם. רוס, וילסון ובאלארד החלו לפעול בדרויט, עוד לפני שזו הפכה ל"מכה" של המוסיקה השחורה בארה"ב. למעמדה זה של העיר תרמה בעיקר נוכחותה של חברת התקליטים "מוטאון" בניהולו הנצחי של בארי גורדי, האיש החתים את ה"סופרימס" בלי יותר מדי מחשבות. רוס וחברותיה אפילו לא היו הזמרות הכי מוכשרות של מוטאון. גלאדיס נייט (“Every Beat of My Heart") ומרתה ריבס (“Dancing in the streets”) ניחנו ביכולות קוליות טובות יותר; בכל הקשור להישגים אמנותיים, ה"סופרימס" לא השתוו ל"רונטס".

 

הדימוי הטוב של אמריקה

 

ובכל זאת הן היו מיוחדות. הן שיגרו 12 להיטים לראש המצעד ומכרו עשרות מיליוני תקליטים, אך הצלחתן לא נבעה דווקא מכישרונן המוסיקלי: מנהליה האמנותיים של השלישייה היו הכותבים/מפיקים הולנד-דוזייר-הולנד (שנחשבים עד היום ליוצרי השירים המצליחים ביותר של שנות ה-60) והן גובו בצלילי להקת הבית של "מוטאון". אלא שה"סופרימס", כמו כל תופעת פופ ייחודית, היו הרבה יותר ממוסיקה.

הן פרצו לתודעת הקהל ב-1964, ימי השיא של הפעילות למען זכויות השחורים בארה"ב, עם ה"מצעדים" של מרטין לותר קינג. למציאות זו לא הייתה מוסיקת רקע מוצלחת יותר מצליל הגוספל-פופ המתוןוחוצה גבולות הגזע של `מוטאון`. "הסופרימס", יותר מכל אמן או להקה אחרת, היוו את הדימוי של התקופה.

אבל ה"סופרימס" לא שידרו מסרי מחאה. המאפיינים הפופיים של השלישיה - שירי האהבה המתוקים, צליל הקטיפה הכובש והדימוי הזוהר - התאימו דווקא לדימוי שאמריקה ביקשה לעצמה ולותר-קינג עצמו הטיף לה - סובלנית, מתונה ואנטי-מילטנטית.

יותר מלכל להקת בנות אחרת, ל"סופרימס" היה סטייל שמשך המונים. הן סימלו את אמריקה השחורה המצליחה, מנומסת, החייכנית והנקייה, ולדיאנה רוס היה את הקול הסקסי ביותר שניתן היה לשמוע ברדיו. ה"סופרימס" היו התשליל המוצלח ביותר לתמונת החיים האמיתית של השחורים בתוך תחומי הגטאות. כשהן הופיעו אצל אד סאליבן, עם שיער מגוהץ בקפדנות, שיניים מצופות חרסינה, טונות של איפור, קילומטרים של ריסים מלאכותיים ושמלות-נצנצים הדוקות, כל תואם ארצ`י-באנקר יכול היה להתרווח בכורסתו ולשיר בשבחי הדמוקרטיה האמריקאית .

הן הקפידו על חיוך תמידי, ענו בנימוס מקצועי לשאלות העיתונאים, חפות מכל מאפיין מחוספס של הגטו. הן אפילו הקפידו על מבטא כל-אמריקני צפוני ולבן, אבל ה"אחים" השחורים לא יכלו שלא להתגאות בהן.

 

הילדות הלבנות רצו שירים שחורים

 

הלהיט הראשון היה "לאן נעלמה אהבתנו", שהגיע ישר למקום הראשון במצעד הלאומי בשנת 1964. השיר אמנם לא השתווה באיכותו ליצירות מופת אחרות של הולנד-דוזייר- הולנד (כמו "גל חום" רב העוצמה שנכתב למרתה והוונדאלס), אך הייתרון של ה"סופרימס" היה דווקא מתינות צליל הגוספל בשירתן. לא היה להן אפילו ניצוץ של האש האפוקליפטית של אריתה פרנקלין או אפילו טינה טרנר. הן נשמעו מספיק לבנות גם כזמרות שחורות, ושיריהן לוטשו בקפידה כזו, שמיליוני נערות לבנות רצו לרכוש את התקליטונים שלהן.

בכל פעם שה"סופרימס" נכנסו לאולפן הן יצאו עם תקליטון שעתיד למכור מיליון עותקים לפחות. ברגע ש"לאן נעלמה אהבתינו" חדר למקום הראשון, הן עלו על הנוסחה המנצחת ובמשך שלוש שנים (1965-1967) כמעט שלא פספסו. "Baby love", "עצור בשם אהבה", "בוא תראה מה קורה איתי", ו"בחזרה לזרועותיי שוב" היו להיטי מולטי-פלטיניום. ברגע שסינגל חדש לא סיפק את הסחורה המצופה, הולנד-דוזייר-הולנד היו מתאמצים קצת יותר. ברי גורדי היה דוחף חזק יותר, הבנות היו לומדות כוריאוגרפיה מעניינת יותר וכל העסק היה חוזר לנקודת ההתחלה - ראש המצעד.

כך זכו המאזינים לפנינים נדירות כמו "אינך יכול לזרז אהבה" ו"You just keep me hanging on" מהן הפיקו את מלוא הפוטנציאל.

 

סוף עידן התמימות

 

ב-1968 החלה הדעיכה. הולנד-דוזייר-הולנד עזבו את מוטאון בעקבות סיכסוך פיננסי עם ברי גורדי ולא נמצא תחליף לכוח היצירתי העצום שהיה אחראי להצלחת השלישייה. במקביל, החל גורדי לקדם באדיקות את דיאנה רוס לתפקידי סולו והשאיר את שתי חברותיה המרירות בצילה. אך הגורם המשפיע ביותר לשקיעת ה"סופרימס" לא היה פיננסי או מוסיקלי אלא פוליטי-חברתי: הרצח של מרטין לותר קינג.

ה"סופרימס" לא היו הנפגעות היחידות מרצח המנהיג השחור. רוב אמני חברת "מוטאון" ו"סטאקס" חשו שעידן האופטימיות תם. אז החלה המחאה המילטנטית של ג`יימס בראון, וגוספל "תרבות הנגד" של "סליי ומשפחת סטון". לא עוד בדרנים נחמדים וחייכנים, הגיעה שעתם של האמנים הגדולים בעלי החזון. ה"סופרימס", כמו "הפיתויים" ו"ארבע הפסגות" איבדו את המומנטום. ב-1969 השיקה רוס רשמית את קריירת הסולו המצליחה שלה. ה"סופרימס" שרדו אמנם עד 1977, אך בשינויי הרכבים תכופים. הן הפכו לצל דהוי של עצמן בתקופת הזוהר שלהן.

המעניין בחזרה של ה"סופרימס" למסע הופעות דווקא בתקופה זו הוא שעולם הפופ של שנות האלפיים נשלט בידי תאגידים ענקיים, המשווקים להקות בנים ובנות דוגמת אול-סיינטס, באקסטריט בויז ו-Nsync, המושתתים בדיוק על דגם העבודה של ה"סופרימס". אלא שמאחורי ה"סופרימס" עמדו כשרונות אדירים. האם ניתן להעלות על הדעת שיר של Nsync שיכול להשתוות לתמימות הסוחפת של "עצור בשם האהבה"?