את הסיפור הבא אפשר להתחיל ישר בשורה התחתונה: משהו טוב כבר לא ייצא מזה. מלחמת החורמה שמנהלים כבר זמן רב זה עם זה, שר האוצר סילבן שלום, ונגיד בנק ישראל, ד"ר דוד קליין, פוגעת, ועוד תפגע, בסופו של דבר בכולנו.
הטענות של שני הצדדים, חייבים להקדים ולומר, דווקא ענייניות. יש טעם בהשגות של שר האוצר על דרך ניהול מדיניות הריבית של הנגיד, וגם הביקורת של קליין על מדיניות התקציב של הממשלה אינה משוללת יסוד.
הבעיה, כמו בהרבה מקרים אחרים, היא בסגנון. וסגנון המאבק שבין שר האוצר לנגיד בנק ישראל גלש בשבועות האחרונים למתכונת "מלחמת התלושים", שמשום מה נדמה היה שכבר עברה מן העולם.
"מלחמת התלושים", למי שלא יודע, או הספיק לשכוח, היא הקטע שבו מנופף הרופא השובת בתלוש המשכורת שלו, ומסביר למה הוא לא יכול לגמור את החודש, והאוצר, בתגובה, מפרסם את התלושים של רופאים אחרים, המוכיחים שמדובר בשכר שאינו מבייש את בעליו.
אלא שבגרסה העדכנית של מאבק לא מכובד זה גילה האוצר כי מי שניצב מולו אינה אילנה כהן, המנהיגה המיתולוגית של האחיות, אלא יריב מתוחכם הרבה יותר.
וכך ניצבים שני הגופים הכלכליים החשובים במדינה, ומטיחים זה בזה נתונים סלקטיביים, שנועדו להוכיח את צדקת דרכם.
נתוניו הסלקטיביים של קליין
בשבוע שעבר הופיע נגיד בנק ישראל בוועדת הכספים, כדי להסביר לחבריה את מדיניות הריבית שלו בחודשים האחרונים. כבר בתחילת דבריו, הציג הנגיד כמה נתונים מספריים: הריבית על אגרות החוב הצמודות של הממשלה לפני הפחתת הריבית המפורסמת של בנק ישראל הייתה 4.63% ואילו השבוע היא מסתכמת ב-4.59%.
אנחנו הורדנו את הריבית לטווח קצר בשיעור חד-יחסית, הסביר הנגיד, אבל הריבית לטווח ארוך, שעליה אחראית הממשלה, כמעט ולא ירדה. מכאן קפץ קליין היישר למסקנה הבאה: "זה מוכיח שהשוק לא כל כך מאמין שלממשלה יש שליטה על הגירעון".
הנתונים שציטט הנגיד מעקום התשואות של משרד האוצר הם נתוני אמת. הבעיה היא שמתוך ים הנתונים בחר קליין באופן סלקטיבי שני נתונים קיצוניים, שהתאימו למסר שאותו ביקש להעביר. מה שעשה האוצר לפני שנים למורים, לאחיות, לרופאים ולעוד כמה וכמה מגזרים שהעזו לדרוש תוספות שכר, עושה עכשיו נגיד בנק ישראל לאוצר.
לו טרח קליין להתבונן, למשל, בגרף אחר שהוכן במוסד שבראשו הוא עומד, הוא היה מגלה תמונה הפוכה, שבה הריבית לטווח ארוך דווקא ירדה לאחר הפחתת הריבית לטווח קצר (הריבית על אג"ח ממשלתיות צמודות למדד לתקופה של 13-14 שנים: 4% בפברואר 2002, לעומת 4.7% בנובמבר 2001).
אלא שבמלחמה, כידוע, כמו במלחמה, וכך נאלץ עכשיו גם בנק ישראל להתמודד עם נתונים סלקטיביים, שמפיץ ממש בימים אלה משרד האוצר.
החזית החדשה של שלום
שלשום (מוצאי שבת) פתח שר האוצר, סילבן שלום, חזית חדשה במלחמתו בנגיד בנק ישראל: הקמת מועצה מוניטרית, שתפקיע את הבלדיות לקביעת הריבית מידי הנגיד ותעביר אותה לגוף ציבורי בן 9 חברים.
כדי לשכנע את הציבור בצדקת דרכו, הפיץ אתמול האוצר לכתבים הכלכליים נתונים שנועדו להבהיר כי לא מדובר בעצם בהמצאת הגלגל. כמי שהמציא את שיטת הנתונים הסלקטיביים, הרחיק הפעם האוצר נדוד והביא נתונים השוואתיים מהארצות שמעבר לים.
בסקירה שכותרתה "בנקים מרכזיים - השוואה בינלאומית של הגופים המנהלים ומקבלי ההחלטות", סקר האוצר את המצב המקובל ב-12 מדינות ברחבי העולם ובגוש האיחוד המוניטרי באירופה.
סיפור המאבק סביב הקמת המועצה המוניטרית ארוך וסבוך, אבל ניתן בכל זאת לתמצת אותו במשפט אחד: הפרשה כולה תקום או תיפול על הרכב המועצה ועל הדרך שבה ימונו חבריה.
לכן, כאשר האוצר מסביר לנו כי באיחוד האירופי קיימת מועצת נגידים בת 6 נציגים חיצוניים ועוד נגידי הבנקים המרכזיים, צריך להיות מומחה לעניין כדי להבין שבעצם מדובר בגוף הנשלט על ידי הבנקים המרכזיים, ולא על ידי הממשלות של מדינות האיחוד - עובדה התומכת בעמדת בנק ישראל, ולא בגישת האוצר.
הסיפור של המועצה המוניטרית, סביר להניח, נמצא רק בראשית דרכו. עד לשקיעתו במקום שבו רובצות כיום שתי היוזמות הקודמות בנושא זה, נהיה עדים, מן הסתם, למבול של נתונים חלקיים, משני הצדדים. משהו טוב, כאמור, לא ייצא מזה, אבל לפחות לא יהיה משעמם.