שמואל רחמני ניצל מלינץ' בדרך לביתו בהר ברכה

נסיעה שגרתית מירושלים להר ברכה, דרך הכפר הפלסטיני חווארה, הייתה יכולה להיות גם נסיעתו האחרונה של שמואל רחמני מההתנחלות הר ברכה: "ההמון הסתער עלי והתחיל ליידות על המכונית אבנים. יריתי באוויר וניצלתי בנס"

שמואל רחמני חזר אתמול (יום ו') בצהריים מירושלים, שם הוא עובד כגנן נוי, לביתו בהר ברכה. את הדרך הזאת הוא עושה, כמו יתר בני המקום העובדים מחוץ לישוב, בכל יום.

אבל את היום הזה הוא יזכור תמיד כיום שבו ניתנו לו חייו במתנה: "הגעתי לצומת תפוח", סיפר רחמני לynet דקות לפני כניסת החג, "אף אחד מהחיילים בצומת לא עצר אותי והמשכתי כרגיל בנסיעה דרך הכפר הערבי חווארה.

ליד המסגד התחילו לזרוק עלי אבנים, והמון התקרב בריצה לכיוון הרכב. תוך שניות הייתי מוקף. ניסיתי לשמור על קור רוח, וכל מה שעניין אותי היה לא להיכנס לפאניקה. ביד אחת המשכתי להחזיק בהגה, וביד השניה התחלתי לירות באוויר. הבנתי שאם אפגע במישהו, זה באמת הסוף שלי.

תוך כדי נסיעה פגעה בשמשה הקדמית אבן ענקית וניפצה אותה. לא הורדתי את הרגל מהגז, וכל הזמן היו מולי מאות הפרצופים של האנשים שצעקו, עטו על הרכב ולא הפסיקו לזרוק אבנים.

אחרי כמה דקות, שנראו כמו נצח, הצלחתי להיחלץ ולהגיע לעמדה של צה"ל. בדקתי את עצמי, וראיתי שלא נפצעתי. ראיתי את המוות מול העיניים, וכמי ששרת ביחידה קרבית, זאת לא הייתה הפעם הראשונה, אבל ללא ספק זאת הקשה והמפחידה ביותר.

הבנתי שהחיים שלי ניצלו, שלמשפחה שלי יש אבא, והתפללתי לאלוהים. סיפרתי לאחד המפקדים הבכירים במקום את מה שקרה, והוא אמר לי: 'לצה"ל יש טנקים ומסוקים, אבל אין לו אמצעים להגן על האזרחים'.

עכשיו, כמה שעות אחרי התופת, שמואל רחמני מנסה להירגע: "אני כבר לא פוחד רק על עצמי או על המשפחה שלי, ואני צריך לדאוג לאשתי ולשבעת הילדים שלי, שגם הם חייבים לעבור בדרך הזאת. אני דואג לכולם, לכל תושבי המדינה הזאת, כי מה שקרה לי יכול לקרות לכל אחד".